בג"ץ 5215/15 מ.ד. יהונתן בניה ופיתוח בע"מ נ' שר הביטחון ואח'

הנשיאה מ' נאור:

           לפנינו עתירה נוספת המבקשת לשנות את תוצאת פסק הדין בבג"ץ 9669/10 קאסם נ' שר הביטחון (8.9.2014) (להלן: עניין קאסם), שבו הורה בית המשפט על הריסת מבנים במערב היישוב בית-אל. מהטעמים שיפורטו להלן, דין העתירה להידחות על הסף.

רקע

1. בפסק הדין בעניין קאסם נקבע, ברוב דעות, כי על המדינה לבצע הריסה של מספר מבנים שנבנו בחלקו המערבי של היישוב בית-אל. כן נקבע שם כי אין מקום לעכב את ההריסה לשם מיצוי האפיק התכנוני של המבנים. דעת הרוב (מפי הנשיא א' גרוניס בהסכמת השופטת ע' ארבל, כנגד דעתי החולקת) ביססה קביעות אלה על נסיבות העניין, שבהן מתן אפשרות לקדם את הליכי התכנון "משמעו חריגה מהתחייבויות המשיבים לבית משפט זה ומביצוע צווים שהוצאו על ידם, מבלי שיש כל ערובה שהאפיק התכנוני יסתיים בהכשרת הבנייה" (שם, פס' 31). נדבך נוסף להכרעת הרוב היה כי המקרקעין עליהם נבנו המבנים הם מקרקעין פרטיים של תושבים פלסטיניים. על כן, נפסק כי על המדינה לבצע את ההריסה בתוך שישה חודשים ממועד מתן פסק הדין, דהיינו עד ליום 8.3.2015, אלא אם תבוצע הריסה עצמית לפני מועד זה.

2. ביום 17.2.2015, שבועות ספורים לפני תום התקופה שקצב בית המשפט להריסת המבנים, הוגשה עתירה במסגרתה ביקשה מ.ד. יהונתן בניה ופיתוח בע"מ – היא החברה הקבלנית אשר יזמה את הקמת המבנים – כי בית המשפט יורה למדינה להימנע מהריסתם (בג"ץ 1217/15 מ.ד. יהונתן בניה ופיתוח בע"מ נ' שר הביטחון (להלן: העתירה השנייה)). הטענה העיקרית בעתירה זו הייתה, כי לאחר מתן פסק הדין בעניין קאסם אירע שינוי נסיבות מהותי, בדמות התקדמות הליכי התכנון של המבנים שבמחלוקת, המצדיק את שינוי תוצאת פסק-דין זה. לאחר דיון על-פה בעתירה החלטנו ביום 23.6.2015 לדחותה. בפסק הדין קבענו (בפס' 15-14):

"לאחר שעיינו בכתובים ושמענו טענות על-פה, אנו סבורים כי טענותיה של העותרת אינן מצדיקות סטייה מעיקרון סופיות הדיון. הטענה המרכזית של העותרת היא כי הפקדת מערכת ההנחיות ודחיית ההתנגדות שהוגשה כנגדה, עולות כדי 'שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חשובות לעניין, שלא היו ידועות ולא היו יכולות להיות ידועות בעת הדיון הראשון' ... דין טענה זו להידחות.

... במהלך ההתדיינות בעתירת קאסם הובאה לידיעתנו העובדה שהמשיבים עמלים על קידומה של מערכת הנחיות, אשר מכוחה ניתן יהיה לדעתם להכשיר את המבנים בדיעבד. כן היה ידוע כי המדינה והמשיבים הנוספים חפצים בהכשרת המבנים (פס' 16, 21, 23 לפסק-דינו של הנשיא גרוניס; פס' 12 לפסק-דיני). על רקע זה, קבעה דעת הרוב כי אין צורך להכריע בשאלת היתכנותה של מערכת ההנחיות שעתידה הייתה לחול על המקרקעין, שכן בין כך ובין כך, דינם של המבנים להיהרס. דעת הרוב ביקשה איפוא לשים סוף פסוק להתדיינות בגורלם של המבנים, אף ב'מחיר' ויתור מודע על האפשרות להכשירם. משאלה הם פני הדברים, לא ניתן לקבוע כי ההתפתחות התכנונית עליה עמדה העותרת עולה כדי נתון מהותי המצדיק דיון מחודש בסוגיה. בית המשפט כבר 'שקלל' את האפשרויות התכנוניות בפסק הדין הקודם ואיזנן עם שיקולים חשובים אחרים ... אזכיר, כי הכרעתה של דעת הרוב לא נסמכה רק על התמשכותם של הליכי התכנון, אלא גם על התנהלותה של המדינה בהליך ועל היותה של הקרקע פרטית. לפיכך, טענת העותרת שלפיה לוּ היה יודע בית המשפט על דבר הפקדתה של התוכנית, היה הדבר משנה את הכרעתו, אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין".

בפסק הדין הוספנו וציינו, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם בהנחה שסיום הליכי התכנון עשוי היה להצדיק דיון מחדש בנושא, ממילא לא זו המציאות בענייננו. אשר על כן, החלטנו כאמור לדחות את העתירה. לפנים משורת הדין, הורינו כי המבנים יפונו לא יאוחר מיום 30.7.2015 (י"ד באב התשע"ה), דהיינו כמה ימים אחרי ט' באב.