בג"ץ 5202/14

השופט צ' זילברטל:

           עתירה לביטול החלטתו מיום 10.3.2014 של עוזר רשם האגודות השיתופיות בגדרה התקבל ערעור שהגישה המשיבה 3 (להלן: האגודה וגם המושב) ונדחה ערעור שכנגד שהגישו העותרות על פסק בוררות ביניהן.

רקע

1. בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת הצטרפו העותרת 1 ובעלה המנוח לאגודה כחברים בה, והתגוררו במושב. בקצירת האומר, המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה אם על המושב להקצות לעותרות שטח קרקע נוסף, מעבר למגרש בו הן מחזיקות, מתוקף התחייבויות שלטענת העותרות ניתנו למשפחתן (להלן: המשפחה) במהלך השנים. טענתן של העותרות היא, כי בשנת 1951, חולק השטח שהוקצה במקור למשפחה, בשל צורך באדמות ליישוב חיילים משוחררים, תוך התחייבות מצד האגודה להשלים את הקרקעות "במקום אחר". בשנים שלאחר מכן נערכו במושב, ככל הנראה, שתי "הגרלות" לחלוקת שטחים – בשנת 1953 ובשנת 1960 – ובשתיהן לא קיבלה המשפחה שטח נוסף. בשנת 1961 נסעה המשפחה לשליחות ביטחונית בחוץ לארץ למשך ארבע שנים, וגם עם שובה ארצה לא הוקצתה לה קרקע נוספת. לטענת העותרות, האגודה התחייבה בפני המשפחה כי ברגע שיתאפשר לחלק מחדש מגרשים, תזכה המשפחה בחלקה ללא הגרלה.

2. העותרות סבורות כי נוכח התחייבויות אלו, על האגודה להקצות להן קרקעות, הן כהשבת השטח שניטל מהמשפחה בשנת 1951, והן להשלמה לגודל של "נחלה מלאה". לטענתן, במהלך השנים שבה המשפחה ופנתה למושב בדרישה זו, אך לא נענתה. דוגמה לפניה כאמור היא פניה משנת 1990, שמכתבים המעידים עליה צורפו לכתבי הטענות. ואולם, ביום 11.3.1991 נענתה המשפחה על-ידי ועד המושב (להלן: הוועד) כי לא נמצאו הוכחות לפניות קודמות של המשפחה למושב; וכי נוכח הזמן שחלף, הוועד אינו יכול לשנות את העובדות שנוצרו בארבעים השנים האחרונות, ושאיש לא ערער עליהן. מאוחר יותר בשנת 1991, פנתה המשפחה בבקשה לראות בעותרת 2 בת ממשיכה ולבנות עבורה בית במושב. בתוך כך התברר לעותרות כי השטח שניתן למשפחה לא הוגדר על-ידי האגודה כ"נחלה", אלא כ"משק עזר", המוגבל בבניית יחידת מגורים אחת. לצורך בניית בית עבור העותרת 2 ונוכח הדרישות התכנוניות, הסכימו העותרות לפיצולו של משק העזר. לאחר השלמת הליך זה, בשנת 2004, פנו העותרות למושב פעם נוספת בדרישה ל"השבת קרקע", בטענה כי יש להשלים את שטח נחלתן לנחלה מלאה. ביום 29.8.2004 נענתה המשפחה על-ידי המושב כי העלאת הנושא, לראשונה, לאחר למעלה מחמישים שנה, מעוררת תמיהה, והובהר כי לרשות המושב לא עומדים שטחים פנויים. כן צוין, כי כיוון שמדובר בנושא שראשיתו בשנת 1951, תידרש למושב תקופה של ששה חודשים לברר את הטענות. ביוני 2005 שלח המושב מכתב נוסף למשפחה, בו צוין כי על-אף התמיהות העולות מהעלאת הנושא בשלב זה, הוחלט למנות צוות בדיקה לנושא. בחודש יוני 2006 נשלח למשפחה מכתב נוסף, בו הובהר כי הוועד דוחה את דרישת המשפחה להשבת קרקעות שלשיטתה נלקחו ממנה בשנות החמישים.

3. ביום 25.3.2008 הגישו העותרות לוועדה המשפטית של תנועת מושבי העובדים בישראל כתב תביעה נגד האגודה, בגדרו ביקשו לחייבה להשלים את נחלתן. האגודה פנתה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בהמרצת פתיחה, בגדרה טענה כי לוועדה המשפטית אין סמכות לדון בתביעה האמורה (ה"פ 6983-05-08). סופה של המרצת פתיחה זו בהסכם פשרה, לפיו הצדדים יפנו לרשם האגודות השיתופיות בבקשה שימנה את עו"ד טניה יהב כבוררת בתביעה בין הצדדים (להלן: הבוררת), ושהתביעה תתנהל על-פי הוראות סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) ותקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972. עוד הוסכם, כי לצדדים תהיה זכות לערער על פסק הבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם) תוך עשרה ימים מקבלת פסק הבוררות. ביום 14.7.2008 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

4. בהתאם להסכם הפשרה, הגישו העותרות לבוררת כתב תביעה, והאגודה הגישה כתב הגנה בגדרו טענה, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביום 18.10.2009 ניתנה החלטת ביניים לפיה אין מקום לדחות את התביעה על הסף, וכי יהיה מקום להכריע בטענת ההתיישנות לאחר שתתבררנה הטענות העובדתיות.

           ביום 3.7.2013 ניתן פסק הבוררות. נקבע בו כי המשפחה החזיקה בתחילה במגרש בשטח של שמונה דונם; כי ארבעה דונם נלקחו ממנה בשנת 1951; וכי המושב התחייב להשיב למשפחה את ארבעת הדונמים הנותרים, ועל כן עליו לעמוד בהתחייבות זו עתה. לעומת זאת, נקבע כי העותרות אינן זכאיות להשלמת קרקעות לשטח של נחלה מלאה; כי הן לא החזיקו בעבר בשטח של נחלה מלאה; וכי לא ניתנה להן התחייבות להשלמת קרקעות לנחלה מלאה. הבוררת דחתה את טענת ההתיישנות שהעלתה האגודה, וקבעה כי בשים לב למכתב מ-2005 בו הודיעה האגודה כי הוקם צוות בדיקה לעניין טענותיהן של העותרות, כל עוד האגודה דנה בנושא ובדקה אותו לא ניתן לומר כי החל מרוץ ההתיישנות.