בג"ץ 5023/08

הנשיאה מ' נאור:                                           

           לפנינו בקשה לדחיית מועד לביצוע פסק-דין חלוט. בפסק הדין הורה בית-משפט זה על מימוש בתוך שנתיים של צווי הריסה לתשעה מבני קבע ביישוב עפרה, אשר נבנו ללא היתרים על קרקע פרטית פלסטינית.

תמצית הרקע העובדתי והבקשה שלפנינו.

1. ביום 8.2.2015 קבע בית-משפט זה פה-אחד כי יש לממש צווי הריסה שהוציאה המדינה ביחס לתשעה מבני קבע ביישוב עפרה (בג"ץ 5023/08 שחאדה נ' שר הביטחון(8.2.2015) (מפי הנשיא (בדימ') א' גרוניס, בהסכמת השופט י' עמית ובהסכמתי). הנימוקים להכרעה פורטו בהרחבה בפסק הדין, והמעיין יעיין שם. יוזכר בקצרה כי פסיקתנו נסמכה, בין היתר, על כך שהמבנים מושא העתירה נבנו באופן בלתי חוקי על מקרקעין מוסדרים פרטיים בבעלות פלסטינית. כך לפי הרישום במרשם המקרקעין, שלא נסתר על ידי מי מהצדדים. לנימוק זה התווספה השתלשלות האירועים שהובילה להשלמת בניית המבנים מושא העתירה ולאכלוסם, הכל כמתואר בפסק הדין. כפי שפורט בפסק הדין, השלמת הבנייה נעשתה תוך הפרה של צווי ההפסקה וצווי ההריסה שהוצאו על-ידי הרשויות (מעשה אשר הוביל את המנהל האזרחי להגיש תלונה למשטרה בעניין ולפתיחה בחקירה פלילית). יתר על כן, אכלוס המבנים מושא העתירה וסיום חיבורם לתשתיות קבע נעשה בשעתו, כפי הנראה, בימים שלאחר הגשת העתירה, בתוך התקופה הקצרה שניתנה למשיבים להגיש תגובה לבקשת העותרים לצו ביניים. על התנהלות זו נמתחה ביקורת בפסק הדין, שבו נאמר כי "... קשה להשתחרר מהרושם כי נעשו פעולות שתכליתן לקבוע עובדות בשטח, לסכל את הבקשה לצו ביניים ולהעמיד את הרשויות ואת בית המשפט בפני עובדה מוגמרת לפיה המבנים כבר מיושבים...". בהמשך אף נאמר בפסק הדין כי "הבנייה נעשתה תוך הפרת צווי ההפסקה וצווי ההריסה שהוציאו הרשויות והושלמה במה שנחזה כמחטף שנעשה לאחר הגשת העתירה".

2. בנסיבות המפורטות לעיל, קבע בית המשפט כי ספק אם ניתן להכשיר את המבנים מושא העתירה, אף בדיעבד. מכל מקום, כך נקבע, לא נטען באופן ממשי כי נעשו מהלכים לשם הסדרה תכנונית של בנייה זו. אשר על כן, מצא בית המשפט כי אין הצדקה לעכב עוד את מימוש צווי ההריסה, והזכיר כי חיוב המדינה לפנות מבנים המצויים על קרקע פרטית אינו אלא הגשמה של מדיניות שהמדינה עצמה ביקשה לנקוט, פעם אחר פעם, לרבות בהליך זה. לפיכך קיבל בית המשפט את העתירה. לנוכח הקושי בביצוע ההריסה, שהרי במרבית המבנים מתגוררות משפחות, ועל מנת לאפשר להן לבחון חלופות למגוריהן, נקבע כי הצווים ימומשו בתוך שנתיים מיום מתן פסק הדין (דהיינו עד ליום 8.2.2017). אנוכי הוספתי לדברי הנשיא (בדימ') גרוניס, כי לגישתי מציאת חלופות למגורי המשפחות אינה בגדר תנאי לפינוי. עמדתי על כך שמלכתחילה ניתן על ידו פרק זמן ארוך למימוש צווי ההריסה, המתחשב בצורך לאפשר לתושבים ולמשיבים להיערך לכך כראוי, והדגשתי כי "עד לתום פרק הזמן שנקבע יש לאכוף את צווי ההריסה ללא ניסיונות נוספים לדחיית הקץ, כמקובל, לצערי, בתיקים מסוג זה".

3. חרף זאת, כשבועיים בלבד לפני המועד האחרון למימוש צווי ההריסה שנקבע בפסק הדין, הוגשה הבקשה שלפנינו שכותרתה "בקשה דחופה להארכת מועד לביצוע פסק הדין". בשונה מהמקובל, המבקשים לא הבהירו בכותרת הבקשה או בגופה מהם שמותיהם. רק עיון בתצהירים שצורפו לבקשה מעלה כי אחדים מהמבקשים הינם מי שהיו המשיבים 7 ו-9 לעתירה, המתגוררים בחלק מהמבנים. עיון נוסף בתצהירים מגלה כי למעשה, המשיבים 7 ו-9 משמשים גם כ-"פֶּה" ליתר המחזיקים במבנים המיועדים להריסה, אף שלא היו צד לעתירה (המשיבים 7 ו-9 ויתר המחזיקים יכונו להלן, למען הנוחות, המבקשים). לפי הנטען בבקשה, לאורך התקופה שקצב בית המשפט לצורך מימוש צווי ההריסה למבנים, לא שקטו המבקשים על שמריהם ופעלו לצורך מימוש פסק הדין. לטענתם הם בחנו במהלך תקופה זו חלופות הולמות להעתקת מקום מגוריהם ובסופו של דבר רובם החליט לרכוש בתים חדשים ביישוב עפרה. כמתואר בבקשה, מתוך שמונה משפחות המתגוררות במבנים (ככל הנראה המבנה התשיעי אינו מאוכלס), שתי משפחות, משפחת דלפן ומשפחת ברוט, רכשו מגרשים לבנייה עצמית ביישוב (להלן: המבנים לבנייה עצמית), ולפי תצהירי הרוכשים בניית הבתים במגרשים אלה צפויה להסתיים "בעוד מספר חודשים". משפחה שלישית, משפחת בן שושן, בחרה לרכוש ביום 7.9.2016 דירה חלופית בחדרה, אשר אף היא תהיה מוכנה לפי הנטען בעוד מספר חודשים (להלן:הדירה בחדרה). לעומתן, המשפחות אלדר, אטון, יהודה ופרי חתמו בתקופה האחרונה על הסכמי רכישה של בתים חדשים ביישוב עפרה מול חברת "בנייני בר אמנה" (ומשפחה חמישית במספר, משפחת כפיר, עתידה לחתום אף היא על הסכם דומה בקרוב) (להלן: חמשת הבתים החדשים). המדובר לדבריהם בבתים שהם חלק מפרויקטים למגורים ברחוב הדובדבן ובשכונת המייסדים בעפרה, אשר נבנו לפי תב"ע בתוקף ועם כל ההיתרים הנדרשים. לפי תצהירי המבקשים, המשפחות אלדר ואטון רכשו בתים בשכונת המייסדים ואילו המשפחות יהודה ופרי רכשו בתים ברחוב הדובדבן (גם משפחת כפיר, היא המשפחה שטרם חתמה על הסכם, מתעתדת לרכוש בית ברחוב הדובדבן).

4. לעניין לוחות הזמנים, פירטו המבקשים כי חמשת הבתים החדשים "שוריינו" עבור התושבים לפני כשנה; כי הסכמי הרכישה נחתמו כמה ימים לפני הגשת הבקשה; וכי בנייתם אמורה הייתה להסתיים בינואר 2017. ואולם, לטענתם חל עיכוב שלא באשמתם במסירת הבתים, וזאת בין השאר עקב הצורך להשלים את הנחת תשתית החשמל במקום. להערכת המבקשים, מסירתם של הבתים החדשים צפויה להיעשות בעוד "כשלושה חודשים לכל המאוחר". יצוין, כי בתצהיר מנכ"ל חברת "בנייני בר אמנה" שצורף לבקשה, נאמר כי "בנייתם של המבנים החדשים בפרויקט הדובדבן התעכבה והיא צפויה להסתיים לכל המאוחר בתוך 3 חודשים". אולם, התצהיר האמור אינו מתייחס למועד השלמת הבתים בפרויקט שכונת המייסדים. לטענתם של המבקשים, בנסיבות אלה אין זה צודק לחייבם לעבור למקום מגורים זמני לתקופה קצרה של שלושה חודשים, שבסיומה הם ייאלצו לעבור פעם נוספת למבני הקבע החדשים. לביסוס טענתם, נתלו המבקשים בסיפא לפסק הדין שאת ביצועו הם מבקשים לעכב, שבה הוזכר הצורך באיתור חלופות למגורים לתושבי הבתים המיועדים להריסה. הם הדגישו כי יש חשיבות רבה לכך שפינויים מהמבנים ייעשה ישירות למקום המגורים הקבוע שרכשו, שאם לא כן ייגרם להם ולילדיהם נזק קשה וארוך טווח, שהשלכותיו תורגשנה במישור הכלכלי, במישור הרגשי ובמישור החינוכי.

5. המבקשים הוסיפו וטענו, כי הם לא מעוניינים לדחות את הקץ, אלא רק בהארכת מועד קצרה יחסית, אשר נועדה לדבריהם לאפשר להם מעבר מסודר ופחות טראומטי למגורי קבע. מעבר לאמור, הוסיפו המבקשים והתחייבו כי בהגיע מועד הפינוי הנדחה, הם מתחייבים לפנות את המבנים בדרכי שלום. לסיום ציינו המבקשים, כי הגשת הבקשה התעכבה עד למועד הגשתה עקב ניסיונותיהם לקבל את הסכמת העותרים לארכה המבוקשת. משלא צלחו ניסיונות אלה, הוגשה לבסוף הבקשה הנוכחית. אשר על כן, ביקשו המבקשים להאריך את מועד ביצועו של פסק הדין בשלושה חודשים, דהיינו עד ליום 8.5.2017.    

תגובות העותרים והמשיבים האחרים

6. העותרים מתנגדים בתוקף לבקשה. בפתח תגובתם הדגישו העותרים כי בפסק הדין נקבע כי לאחר הגשת העתירה והבקשה לצו ביניים, נעשו מעשים אשר ביקשו לסכל את צו הביניים שהתבקש, וזאת בדמות אכלוס מהיר של המבנים בטרם יינתן הצו. יתר על כן, טענו העותרים, מתצהירי המבקשים עולה כי רוב המשפחות המתגוררות במבנים נכנסו אליהם לאחר שניתן צו הביניים האוסר על אכלוסם, באופן המעורר לכל הפחות חשש לכך שצו הביניים הופר. לגופם של דברים, טענו העותרים כי הבקשה אינה מגלה עילה. זאת, במיוחד לנוכח פרק הזמן הארוך שניתן בפסק הדין לביצוע הפינוי, מועד כניסתם של רוב התושבים למבנים המיועדים להריסה והעובדה כי לחלק מהמשפחות אין דיור קבע חלופי לעבור אליו בתוך תקופת הארכה המבוקשת.