בג"ץ 4853-15 קליין נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

השופט נ' סולברג:

רקע

1. העותרת, בת 71, סובלת מליקויים רפואיים רבים, אם חד-הורית המטופלת בבן נכה בן 20, פנתה לביטוח הלאומי בתביעה לקבלת גמלת סיעוד, בנימוק שהיא זקוקה לסיוע צמוד בביצוע פעולות שונות, ובראשן ניקיון וקניות.

2. משנדחתה תביעתה, הגישה העותרת ערר על ההחלטה לוועדת העררים לעניין מצב תפקודי. על יסוד הממצאים בעקבות ביקור בית שנעשה אצל העותרת, בו נבחן תפקודה בביצוע פעולות היום-יום, הכוללות, על פי סעיף 223 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), ניידות עצמית בבית, לבישה, אכילה ושתיה, רחצה ושליטה בהפרשות, סברה הועדה כי המערערת אינה תלויה במידה רבה בזולת בביצוע פעולות היום-יום, וכי אינה זקוקה להשגחה. משכך, דחתה הוועדה את הערר.

3. על החלטת ועדת הערר הגישה העותרת ביום 8.7.2014 ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. בית הדין האזורי (סגנית הנשיא איטה קציר) קבע כי לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי, החל על החלטותיה של הוועדה לעררים לעניין מצב תפקודי, הדיון לפניו בערעור על החלטת הוועדה מצטמצם לשאלה משפטית בלבד, והיא "אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה מחייבת". לשאלה זו השיב בית הדין בשלילה. בית הדין קבע כי לא קיימת אי-התאמה בין ממצאי הוועדה לבין המסקנה אליה הגיעה, תוך שעמד על הוראות הדין – הקובעות כי על הוועדה לבחון את ההיזקקות לעזרה בביצוע פעולות היום-יום במסגרת הביתית, ועל הפסיקה – שקבעה כי את המונח 'פעולות יום יום' יש לפרש ככזה שמתייחס אך לפעולות עצמן, להבדיל מפעולות אחרות הקשורות אליהן, ובכלל זאת פעולות ניקיון וקניות שעל הצורך בסיוע בהן הצביעה העותרת. על-סמך קביעתו זו, דחה בית הדין את הערעור.

4. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ביום 7.12.2015 בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי (השופטת נטע רות) שב ועמד על הגישה המצמצמת ביחס למונח 'פעולות יום-יום' בכלל ולמונח 'אכילה' בפרט, הן בחוק, הן בפסיקת בתי הדין לעבודה. בית הדין הארצי אף עמד על הרציונל העומד בבסיס גישה זו, והוא הצורך לאזן בין צרכי הקשישים לבין המגבלות התקציביות. לאור זאת, חזר בית הדין הארצי על פסיקת בית הדין האזורי, ודחה את התביעה. מכאן העתירה שלפנינו.

5. העותרת שבה ומתארת את מצבה האישי והרפואי הקשה, תוך הפניה למסמכים רפואיים. עם זאת, גם במסגרת עתירה זו, כפי שהיה אף בבקשה שהגישה לבית הדין הארצי לעבודה, לא משיגה העותרת על אופן הבדיקה שערכה הוועדה לעררים או על תוצאותיה, אלא רק שבה וטוענת באופן כללי שהיא "זקוקה לסיוע, עזרה ביתית, ולרכב ללא מסים (אביא נהג). אין לי מי שיסע לי, אין לי אף אחד".

דיון והכרעה

6. אין בידינו להעתר לעתירה. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בית הדין הארצי לעבודה, ומתערב בפסיקותיו רק במקרים חריגים, כאשר נתגלתה בהם טעות משפטית מהותית, וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-693 (1986) (להלן: הלכת חטיב); בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 837, 855 (1996); בג"ץ 2209/13 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (2014) (להלן: עניין פלונית). לעניין המונח 'טעות משפטית מהותית' נקבע כי אמת מידה מרכזית להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק היא חשיבותה הציבורית של הסוגיה שבמחלוקת, השלכות הרוחב שעשויות להיות לה, או משקלה הסגולי (הלכת חטיב, בעמ' 694; בג"ץ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 25 (2014); עניין פלונית, בפסקה 5). עוד עשוי בית משפט זה להתערב בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה כאשר הפסק ניתן בחוסר סמכות או תוך הפרה של כללי הצדק הטבעי (בג"ץ 6494/11 תורג'מן נ' מדינת ישראל (2012)).

7. בענייננו, לא מתקיימים התנאים להתערבותו של בית משפט זה. העתירה שלפנינו היא 'ערעורית' במובהק, ואינה מעלה שאלות החורגות מעניינה הפרטני של העותרת. גם איננו סבורים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, לא כל שכן כי נפלה בו טעות מהותית הדורשת את התערבותו של בית משפט זה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח תמימות הדעים ששררה בהחלטות השיפוטיות בבית הדין האזורי ובבית הדין הארצי, הן באשר לתוצאה, הן באשר לנימוקים שניתנו לה (בג"ץ 3101/13 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 10 (2014)).