בג"ץ 3980/16

השופטת ע' ברון: 

1. לפנינו עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד סגנית הנשיא ו' וירט-לבנה, השופטות ל' גליקסמן ונ' רותונציגי הציבור י' דורון ומ' ינון) ב-ע"ע 66464-09-14 ו-ע"ע 66379-09-14 מיום 9.3.2016 (ובנוסח מותר לפרסום ביום 15.9.2016), שבו התקבל ערעור המשיבים 4-2 (כולם ביחד להלן: המדינה) ונדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד"ר א' גילצר-כץ ונציגת הציבור ה' שליסל) ב-ס"ע 54170-09-11 מיום 1.8.2014 (להלן: פסק הדין הארצי; פסק הדין האזורי, בהתאמה). לטענת העותר, בפסק הדין הארצי נפלו טעויות משפטיות מהותיות, המקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

רקע עובדתי וההליכים הקודמים

2. הפרשה שביסוד העתירה היא סבוכה, ופסקי הדין בשתי הערכאות אוחזים עמודים רבים; אין צורך להיכנס בגדרי פסק דין זה לעובי הקורה, ולהלן יפורטו הפרטים הצריכים לעניין, כפי שנפרשו בפסק הדין הארצי, בקיצור נמרץ.

           העותר הועסק במשרד התקשורת (להלן: המשרד) בתפקידים שונים החל משנת 1994, והחל משנת 2005 כיהן בתפקיד בכיר באחד האגפים, במתכונת העסקה של חוזה מיוחד לעובדי מדינה בכירים (לפי סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959; תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960). תוקפו של החוזה הוגבל לארבע שנים, והוא הוארך מעת לעת; עד אשר ביום 2.5.2012 החליט מנכ"ל משרד התקשורת דאז, הוא המשיב 4, שלא לחדש עוד את החוזה (להלן: המנכ"ל; החלטת המנכ"ל). המנכ"ל מצא כי התנהגותו של העותר "אינה הולמת מנהל בכיר בשירות הציבורי ומעידה על אי התאמתו למלא את התפקיד אשר הופקד בידיו או כל תפקיד אחר במשרד". זאת על רקע שתי תלונות שהופנו נגד העותר הנוגעות ליחסיו עם עובדים – ובעיקר עובדות – במשרד.

           התלונה הראשונה הועברה לוועד העובדים במשרד כבר בשנת 2009, ועניינה בטענות ליחס משפיל של העותר כלפי העובדים שתחת אחריותו. חלק מן הטענות, כגון סירוב לאשר היעדרויות לצורך בדיקות רפואיות ודרישות מהעובדים לספק לעותר שירותי הסעות שלא במסגרת תפקידם, הועברו לטיפול הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה (להלן גם: הממונה ו-הנציבות, בהתאמה). זה מצידו בדק את הדברים ומצא כי העותר התנהג באופן שאינו הולם את תפקידו, והמליץ לנקוט בעניינו צעדים משמעתיים; ואולם בפועל לא הוטלה סנקציה משמעתית כלשהי על העותר. התלונה השנייה הועברה לאגף המשמעת בנציבות ביום 23.1.2011 ובה פורטו חשדות להטרדה מינית שביצע העותר כלפי עובדת במשרד (להלן: פ'); ובמסגרתה נטען כי לאחר שהסתיים קשר מיני בין השניים העותר הפעיל לחץ על פ' כי תמשיך להיות עימו בקשר אינטימי, חרף התנגדותה, ואף איים עליה כי אם תסרב היא עלולה לאבד את מקום עבודתה. בעקבות זאת הסמנכ"לית למינהל ומשאבי אנוש במשרד, היא המשיבה 3, ציינה בפני הממונה כי פ' "מאוד חוששת" להתעמת עם העותר; ועוד ציינה כי גם מזכירתו של העותר התלוננה על יחס משפיל ומעליב וכי בעבר עזבו במפתיע את תפקידן מספר מזכירות שהיו כפופות לו. הממונה החליט לסגור את התיק מחוסר ראיות, לאחר ש-פ' חזרה בה מן ההאשמות וטענה כי הסמנכ"לית וקב"ט המשרד "הכניסו מלים לפיה" והחליטו "לתפור לעותר תיק". עם זאת ציין הממונה כי מחומר הראיות עלה חשד שהעותר הטריד מינית מספר עובדות שהיו כפופות לו, לאורך שנים.

           לאחר שקיים שימוע, החליט כאמור המנכ"ל שלא להאריך את חוזהו של העותר, בעיקר על יסוד הטענות שהועלו בשתי התלונות שפורטו לעיל. העותר הגיש ערר על החלטת המנכ"ל לנציב שירות המדינה, וזה דחה את הערר, בהחלטה מיום 23.6.2013 (להלן: החלטת הנציב). בהחלטת הנציב נכתב כי היא אינה מבוססת על התלונה בעניין ההטרדה המינית, שנסגרה על ידי הממונה, וכי די בממצאים הנוגעים ליחסים שבין העותר לבין עובדי האגף האחרים כדי למקם את התוצאה של אי-חידוש החוזה בתוך מתחם הסבירות. עם זאת הובהר כי אין חריגה ממתחם הסבירות גם בביסוס החלטת המנכ"ל על טעם נוסף, הוא מעשי ההטרדה המינית שיוחסו לעותר.

3. העותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתובענה שהופנתה בעיקרה נגד החלטת הנציב, ונתבקש בה כי יחודש חוזה העסקתו של העותר, וכן סעדים נוספים.