בג"ץ 3467/15 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח'

                עתירה למתן צו על תנאי                          

השופטת ע' ברון:

1. עניינה של העתירה שלפנינו בהשגותיה של העותרת על החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי בחיפה ושל בית הדין הרבני הגדול, בקשר עם הליך הגירושין שבין העותרת למשיב 3 והתביעה הרכושית הכרוכה בהליך זה – ובפרט בנוגע להחלטות לסילוק ידה של העותרת מדירת מגוריה עם המשיב 3. לטענת העותרת, החלטות בתי הדין הרבניים שפסקו בעניינה התקבלו תוך חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, באופן שמחייב התערבות בהחלטות אלה ומתן סעד מן הצדק בעתירה.

2. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב; וביחד: בני הזוג) נישאו בשנת 1998. מאז נישואיהם גרו בני הזוג בדירה, שאותה קיבל המשיב מאביו ושנרשמה על שם המשיב טרם שנישא לעותרת (להלן: הדירה). ביום 18.3.2012 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה (המשיב 1, להלן: בית הדין האזורי), ובה כרך את נושא הרכוש וכל עניין נוסף הנובע מהנישואין והגירושין (להלן: תביעת הגירושין).

           בדיון שהתקיים ביום 18.11.2012 הופיע בפני בית הדין האזורי עד שהוזמן לדיון על ידי המשיב – חוקר פרטי שביצע מעקבים אחר העותרת (להלן:החוקר הפרטי), שהעיד ביחס למעקבים שביצע, ובין היתר הציג סרט שבו נראתה העותרת עם גבר שאינו המשיב (להלן: הגבר הזר). מן המעקבים כאמור ומהשיחות שקיים החוקר הפרטי עם הגבר הזר הסיק החוקר על בגידתה של העותרת במשיב, ובסרט נוסף שהציג נראתה העותרת כשהיא מודה לכאורה בפני החוקר בטענות שהטיח בפניה באשר לבגידתה (להלן: הודאת העותרת). ביום 1.5.2013 ניתן פסק הדין בתביעת הגירושין, שבו נעתר בית הדין לבקשת המשיב לחייב את העותרת בגט, וזאת לדבריו על סמך הודאת העותרת בבגידה (להלן: פסק הדין לגירושין). לבקשת המשיב, ועל סמך נימוקי פסק הדין לגירושין, הורה בית הדין האזורי ביום 11.2.2014 על סילוק ידה של העותרת מהדירה (להלן: ההחלטה לסילוק יד מהדירה). בהמשך, ביום 1.5.2014, ניתנה החלטה בערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 2, להלן: בית הדין הגדול), ובמסגרתה בוטל פסק הדין לגירושין – וזאת בשל פגמים בסדרי הדין ובניהול הדיון בבית הדין האזורי: האחד, בית הדין פסח על שלב הגשת הסיכומים, מבלי שניתנה הסכמת הצדדים לכך; והשני, לא ניתנה אפשרות לעותרת לחקור את העד, הוא החוקר הפרטי, חרף בקשתו המפורשת של בא כוחה. עם זאת, בית הדין הגדול הותיר את ההחלטה לסילוק יד מהדירה על כנה (להלן:ההחלטה בערעור). שורה של בקשות שהגישה העותרת לעיכוב הביצוע של פינוי הדירה נדחו, הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי בית הדין הגדול (למעט החלטה אחת שיצאה מלפני בית הדין הגדול ביום 1.7.2014, ובוטלה על ידו בעקבות בקשה לעיון חוזר מספר חודשים לאחר מכן).

           העתירה דנן הוגשה ימים ספורים עובר למועד שנקבע לסילוק ידה של העותרת מהדירה, וטרם שניתנה החלטתו של בית הדין האזורי לאחר החזרת הדיון אליו.

3. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת מבית המשפט להתערב ולבטל חמש החלטות של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול: הראשונה, ההחלטה לסילוק יד מהדירה; השנייה, החלטת בית הדין האזורי מיום 22.5.2014, שבה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לסילוק יד מהדירה, וזאת בהסתמך על נימוקי פסק הדין לגירושין, שבוטל זה מכבר; השלישית, החלטת בית הדין האזורי מיום 30.12.2014, אז נדחתה בקשה לקיים דיון הוכחות בתביעה הרכושית שהגישה העותרת, שבמסגרתה היא טענה לבעלות במחצית מהדירה מכוח השיתוף בנכסי בני הזוג (להלן: התביעה הרכושית), ולחלופין הותנה קיומו של הדיון בהפקדת ערובה; הרביעית, החלטת בית הדין הגדול מיום 14.4.2015, שבה בין היתר בוטלה החלטה קודמת של בית הדין הגדול לעיכוב ביצוע ההחלטה לסילוק יד מהדירה ונדחו בקשות רשות לערער על דחיית בקשות לפסילת הרכב ולקביעת דיון הוכחות בתביעה הרכושית; וחמישית, החלטת בית הדין האזורי מיום 21.4.2015, שבה נדחתה הבקשה לקביעת מועד לשמיעת ראיות בתביעה הרכושית וניתן צו לפינוי העותרת מהדירה בתוך 45 יום. כמו כן מבקשת העותרת בעתירתה צו ביניים שיורה על עיכוב הביצוע של ההחלטה לסילוק יד מהדירה.

           לטענת העותרת, בתי הדין שדנו בענייני בני הזוג חרגו מסמכותם ופגעו בכללי הצדק הטבעי. ראשית, החלטתו של בית הדין האזורי לסלק את ידה של העותרת מהדירה נסמכה על קביעתו כי העותרת הודתה שבגדה במשיב – וזאת על אף שבית הדין הגדול קבע עוד קודם לכן כי כזאת לא הוכח. שנית, בית הדין האזורי נמנע משמיעת ראיות בתביעת הגירושין, ובכלל זה לא נענה לבקשת העותרת לחקור את החוקר הפרטי אף על פי שעל סמך דבריו נקבע שהעותרת הודתה בבגידה – וזאת בניגוד לדין ולהוראות מפורשות וחוזרות של בית הדין הגדול. ולבסוף, בית הדין האזורי לא איפשר לעותרת לנהל דיון הוכחות בתביעה הרכושית, ובית הדין הגדול דחה את טענות העותרת בנדון מבלי שדן בהן כלל. עוד טוענת העותרת כי לנוכח עמדת המותב שדן בענייני בני הזוג בבית הדין האזורי שלפיה העותרת "הודתה בזנות" – עמדה שבה דבק המותב חרף ביקורתו של בית הדין הגדול – הרי שהותרת הדיון בפני מותב זה חורצת עתה את דין העותרת לגירושין ולסילוק מן הדירה. משכך, נתבקש בית משפט זה להורות עוד על החלפת ההרכב בבית הדין האזורי, וזאת כסעד מן הצדק.

4. ביום 20.5.2015 הועברה העתירה לתגובת המשיבים ובמקביל ניתן צו ביניים במעמד צד אחד, המורה על עיכוב ביצוע ההחלטה לסילוק יד מהדירה. זאת, בשל המועד הקרוב שנקבע לפינוי הדירה (45 יום מהחלטת בית הדין האזורי מיום 21.4.2015), ובשל החשש כי סילוק העותרת מהדירה טרם שתוכרע התביעה הרכושית (ואף תביעת הגירושין) עלול לשנות את מצבה לרעה באופן בלתי הפיך. על פי היגיון זה כבר נקבע בעבר כי:

"אין מנוס מקבלת העתירה על דרך ביטולה של ההוראה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים לפיה על האשה לעזוב את הדירה, וזאת בטרם הכריע בית הדין הרבני האיזורי בעניני חלוקת הרכוש בין בני הזוג. שאלת עזיבתה או הישארותה של האשה בדירה הינה פועל יוצא מההכרעה הנדרשת בענייני הרכוש כאמור, ולפיכך קביעתו של בית הדין הרבני בדבר חובת העותרת לעזוב את הדירה אינה יכולה לעמוד." (בג"ץ 8788/02 שושנה רצון נ' בית הדין הגדול לערעורים, בפסקה 3 (29.12.2002)