בג"ץ 3275/14 תיירי שמלה נ' שר המשפטים

השופט י' עמית:

1.        העותר, יהודי אזרח צרפת, מחזיק באזרחות ישראלית החל מיום 9.4.2006 עת נמלט לישראל מאימת הדין בצרפת. ביום 14.12.2009 העבירה ממשלת צרפת בקשה להסגיר את העותר בגין הרשעתו שלא בפניו, בין היתר, בעבירה של הריסת נכסים באמצעים מסוכנים אשר תוצאתה מוות. ממשלת צרפת התחייבה לאפשר לעותר משפט חוזר לאחר הסגרתו, מפני שהלה הורשע שלא בפניו.

2.        על פי האמור בבקשת ההסגרה, ביום 12.11.2002, העותר ועובד שלו בשם  שריף סחראווי (להלן: סחראווי), הציתו מחסן שנשכר על ידי חברה שנמצאת בבעלות משפחתו של העותר, בעיר מרסיי שבצרפת, ככל הנראה על מנת לקבל את כספי הביטוח. בעקבות ההצתה נגרם פיצוץ עז שהוביל לקריסת הדירה שמעל המחסן, ולמותה של הדיירת אשר התגוררה שם (להלן: המנוחה). בנוסף נפצעו גם בעלה של המנוחה, שני שכנים נוספים ואף סחראווי והעותר בעצמם. ביום  26.5.2005 הוחלט על הגשת כתב אישום כנגד העותר, אחיו וסחראווי, אולם העותר נמלט למדינת ישראל טרם פתיחת משפטו. ביום 1.6.2006 הורשע העותר שלא בפניו ונגזרו עליו 20 שנות מאסר.

3.        ביום 7.4.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט בן-ציון גרינברג) בו הוכרז כי העותר הינו בר הסגרה לצרפת, לאחר שקבע בית המשפט כי הלה עומד בתנאי סעיף 9 לחוק ההסגרה, התשי"ד – 1954 (להלן: חוק ההסגרה).

           העותר הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה, וערעורו נדחה ביום  9.2.2014 (ע"פ 3158/13, (להלן:הערעור הפלילי)). בפסק הדין נקבע כי בקשת ההסגרה עומדת ברף הראייתי הנדרש בחוק ההסגרה, ואף למעלה מכך, ונדחו טענותיו של העותר, ובין היתר, טענתו להעדר הדדיות בהסגרה מול צרפת, אשר מהווה לדבריו פגיעה בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה).

4.        בין החודשים פברואר-מרץ 2014 פנה העותר 3 פעמים בכתב ללשכת שרת המשפטים בבקשה שתפעיל את סמכותה על פי חוק ותורה להימנע מהסגרתו לצרפת. בפניותיו חזר על טענתו כי הסגרתו פוגעת בתקנת הציבור, וכן ביקש להצביע על סכנה הנשקפת לחייו לאור האנטישמיות הגואה בצרפת. ביום 7.4.2014, חתמה שרת המשפטים על צו המורה על בצוע הסגרתו של העותר לידי שלטונות צרפת לשם נשיאת עונשו או לשם עריכת משפט חוזר ובירור אשמתו בביצוע העבירות המנויות בצו.

5.        ביום 8.5.2014 הגיש העותר את העתירה שבפנינו, להורות למשיבה לבטל את צו ההסגרה וכן לאסור על המשיבה להסגיר את העותר לצרפת עד להחלטה אחרת של בית משפט זה. העותר תמך את בקשתו בטענות הבאות: (א) היעדר הדדיות הנוגדת את תקנת הציבור – הסגרתו של העותר תהווה סטייה מעקרון ההדדיות כאמור בהוראת סעיף 2א(ב) בחוק ההסגרה, עקב סירובה של צרפת להסגיר את אזרחיה למדינות זרות ובכללן ישראל, ובייחוד עקב אי הסגרתם של שני האזרחים הצרפתים אשר גרמו למותה של לי זיתוני ז"ל; (ב) סכנה לחיי העותר – סחראווי, עובדו של העותר ממוצא ערבי, ריצה את עונשו בצרפת שעה שהעותר נמלט לישראל ועתה מששוחרר סחראווי, נטען כי הוא מאיים על חייו של העותר. בנוסף קיימת סכנה לחיי העותר בגין האנטישמיות בצרפת בכלל ובבתי הכלא בפרט.

           לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבה, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

6.        טענותיו של העותר אודות היעדר הדדיות הנוגדת את תקנת הציבור והסכנה הנשקפת לחייו, נטענו הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפני בית משפט זה בערעור הפלילי ונדחו לגופן. בערעור הפלילי בפסקה 11 נקבע כי: "המערער לא העלה טעם המצדיק סירוב לבקשת ההסגרה, אשר מקיימת את התנאים הקבועים בחוק ואת התכליות העומדות בבסיסו, כך שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט הנכבד להכריז על המערער כבר הסגרה לצרפת".