בג"ץ 3025/15, בתיה ענבר קימל נ' בית הדין הארצי לעבודה

השופטת א' חיות:

           עתירה זו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים י' פליטמן – נשיא, ע' רבינוביץ' ו- ל' גליקסמן, ונציגי הציבור ר' בוימל ו-י' דויטש) בע"ע 7229-05-12 אשר דחה את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' יהלום ונציג הציבור י' זלוצובר) בתע"א 9695/09, בו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה העותרת נגד המשיבה 2 (להלן: מיקוד).

1. העותרת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד מיקוד בטענה כי היא מלינה את שכרם של עובדיה ומנכה ממנו שלא כדין סכומים לטובת "קרן רווחה" (להלן: דמי רווחה). בית הדין האזורי דחה את בקשת האישור בקבעו כי העותרת לא הוכיחה שמיקוד הלינה שכר. אשר לטענתה הנוספת של העותרת קבע בית הדין האזורי כי אף שהוכח ברמה הנדרשת כי מיקוד ניכתה שלא כדין דמי רווחה משכרם של עובדיה, אין מקום לאפשר לעותרת לנהל נגדה תובענה ייצוגית וזאת משום שהיא אינה מתאימה לייצג את הקבוצה. זאת, כך נקבע, משום שהעותרת אישרה כי חתמה על כתב ויתור וקיבלה כספים לסילוק כל טענותיה כלפי מיקוד. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי נוכח התוצאה שאליה הגיע הוא אינו רואה צורך לדון בטענתה של מיקוד לפיה העותרת אינה רשאית להגיש נגדה תובענה ייצוגית מן הטעם שיחסי העבודה ביניהם מוסדרים במסגרת הסכם קיבוצי. העותרת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי. בערעור זנחה העותרת את הטענה כי מיקוד הלינה שכר, וטענה כי שגה בית הדין האזורי בקבעו כי העובדה שחתמה על כתב ויתור שתוכנו אינו ידוע, שוללת ממנה את האפשרות לשמש כתובעת מייצגת. לחלופין טענה העותרת כי אפילו היא אינה מתאימה לשמש כתובעת מייצגת שגה בית הדין האזורי משלא עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) והורה על החלפתה בתובע מייצג אחר.

2. בית הדין הארצי דחה את הערעור בקבעו כי העותרת אינה מתאימה לשמש כתובעת מייצגת, הן משום שחתמה על כתב ויתור והן משום שהסכימה לניכוי דמי רווחה משכרה. עוד קבע בית הדין הארצי כי אין מקום להורות על החלפתה של העותרת בתובע מייצג אחר משום שאין מקום להורות על החלפת תובע מייצג מקום שבו מלכתחילה נבחר תובע מייצג בלתי מתאים. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי אין מקום לקבל את הערעור גם מן הטעם שבמקרה דנן חלה הוראת פרט 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: פרט 3(10)) המורה כי עובד אשר חל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי העסקתו אינו רשאי להגיש תובענה ייצוגית בנושאים אשר לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בהם. בית הדין הארצי עמד על כך שבמקרה דנן חל הסכם האכיפה בענף השמירה אשר נחתם בין המשיבה 3 (להלן: ההסתדרות) וארגון המעסיקים בענף השמירה בשנת 2011 (להלן: הסכם האכיפה) וכן על כך שההסתדרות הודיעה כי ועדת האכיפה שהוקמה מכוחו של הסכם זה (להלן: ועדת האכיפה) עתידה לבצע בדיקה מקיפה בעניין ניכוי דמי רווחה על ידי מיקוד בעבר ובהווה. בנסיבות אלו, כך קבע בית הדין הארצי, עדיף כי בירור טענותיה של העותרת בנוגע לניכויים שלא כדין משכרם של עובדי מיקוד ייעשה במסגרת מנגנוני הפיקוח שנקבעו בהסכם האכיפה ולא במסגרת תובענה ייצוגית.

3. העותרת הגישה עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לבית משפט זה. במועד הגשתה נדונה שאלת פרשנותו של פרט 10(3) בעתירות נוספות שהוגשו קודם לכן והיו בשלב דיוני מתקדם (בג"ץ 1893/11, בג"ץ 1965/11, בג"ץ 9325/12, ובג"ץ 7644/13). על כן, הושהה המשך הטיפול בעתירה זו עד להכרעה בעתירות הקודמות. ביום 30.8.2015 ניתן פסק דין באותן עתירות (ותוקן ביום 27.10.2015), ובו נקבעו התנאים בהם רשאי עובד אשר חל עליו הסכם קיבוצי להגיש תובענה ייצוגית בעניינים הנתונים לסמכותו של בית הדין לעבודה (בג"ץ 1893/11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה (27.10.2015) (להלן: עניין מפעלי השמירה)). כמו כן אושרה בפסק הדין ההלכה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה ולפיה"[ב]מקרים שבהם ההסכם הקיבוצי אינו כולל מנגנון של פיקוח ואכיפה של זכויות העובדים וארגון העובדים אינו ארגון מתפקד [...] סעיף 10(3) לא יהווה מחסום לאישורה של בקשה לתובענה ייצוגית" (שם, בפסקה 76 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז), ועוד נפסק כי "במקרים בהם צעדי אכיפה החלו לאחר הגשת הבקשה, לא יחול הסייג הקבוע בסעיף 10(3)" (שם, בפסקה 95). אך בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי גם במקרים אלה "ככל שבית הדין לעבודה סבור כי ארגון העובדים אכן מציג דרך ראויה לקבל את הזכויות בגינן הוגשה התביעה, לרבות חובות עבר ולרבות עובדים שעזבו את המעסיקה, הוא יכול לדחות את הבקשה לאישור מן הטעם כי אישור התובענה הייצוגית אינו הדרך 'היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת', כאמור בסעיף 8(א)(2) לחוק" (שם), ולבסוף נפסק "כי במקרים שבהם התעוררות מאוחרת של ארגון עובדים בעקבות הגשת התובענה הייצוגית מביאה לכך שזו לא תתנהל לבסוף – בכל אחד מה'מסלולים' שפורטו לעיל – יש להקפיד על תגמול ממשי של התובע הייצוגי ובא-כוחו על מנת לשמר את התמריצים להגשת תובענה ייצוגית, זו שלמעשה הביאה לאותה 'התעוררות'" (שם, בפסקה 98).

           לאחר מתן פסק הדין בעניין מפעלי השמירה התבקשה העותרת להגיש את התייחסותה להשלכותיה של ההלכה שנפסקה בו על עניינה, ובהודעה שהגישה ביום 14.10.2015 נטען כי נוכח העובדה שבקשת האישור הוגשה לפני כריתתו של הסכם האכיפה וכן נוכח העובדה שההסתדרות אינה פועלת למנוע ניכוי דמי רווחה משכרם של עובדי מיקוד, יש מקום לקבלת העתירה. לחלופין נטען כי במקרה דנן עוררה בקשת האישור את ההסתדרות לפעול לבחינת ניכוי דמי רווחה משכרם של עובדי מיקוד ולפיכך גם אם לא היה מקום לקבל את בקשת האישור היה על בית הדין הארצי לפסוק לה גמול.

4. בתגובתה לעתירה דוחה ההסתדרות את טענת העותרת לפיה היא אינה פועלת למנוע ניכוי סכומים שלא כדין משכרם של עובדים מיקוד. לטענתה, החל משנת 2008 היא טיפלה בעניינם של מאות מעובדי מיקוד אשר פנו אליה בנושאים הקשורים לשכרם ולתנאי העסקתם. עוד טוענת ההסתדרות כי בהמשך לערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי היא פנתה לוועדת האכיפה בנוגע לניכוי דמי רווחה על ידי מיקוד ובעקבות פניה זו, כך נטען, גובשה רשימה של עובדים המועסקים או שהועסקו בעבר על ידי מיקוד הזכאים להחזר דמי הרווחה שנוכו משכרם ובימים אלו, כך נטען, פועלת ועדת האכיפה ליידע את העובדים שנמצאו זכאים להחזר בנוגע לזכאותם. על כן סבורה ההסתדרות כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים בהם על אף קיומה של פעילות אכיפה מכוחו של הסכם קיבוצי, ניתן להגיש תובענה ייצוגית שעניינה הפרת זכויות עובדים. עוד טוענת ההסתדרות כי במקרה דנן העותרת לא פנתה אליה בנוגע לניכוי דמי רווחה משכרה בטרם הגישה את בקשת האישור, ואף מטעם זה אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי.

           מיקוד מצטרפת לטענות ההסתדרות ומוסיפה עליהן כי נוכח פעילות האכיפה שננקטה בנושא ניכוי דמי רווחה משכרם של עובדיה, בקשת האישור שהגישה העותרת התייתרה.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.