בג"ץ 3005/16 מנחם יהב נ' מדינת ישראל ואח'

השופט נ' סולברג:

1. לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 48529-12-13 (סגנית הנשיאה ו' וירט ליבנה, והשופטים א' איטח ומ' טוינה; ונציגי הציבור ו' עזאם וי' פורת) מיום 23.11.2015. במסגרת פסק הדין נדחה ערעורו של העותר על פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (תע"א 7526-09).

2. העותר, כיום גמלאי, שימש כמשפטן במשטרת ישראל למשך שני עשורים ויותר. עניינה של תביעת העותר, בתמצית, נוגע לתשלום רכיב 'תוספת הופעה למשפטנים' בשכרו ובגמלתו; זאת, על בסיס החלטת הממשלה העקרונית מס' 397 מיום 4.2.1979, ולפיה "ועדת השרים לענייני שכר קובעת כי תישמר ההשוואה בין שכר השוטרים לבין השכר בצה"ל"; במסגרת ההחלטה אף הוקמה ועדת מעקב בכדי לעקוב אחר השינויים החלים בשכר בצה"ל, ולקבוע כיצד להחילם על השכר במשטרת ישראל.

3. מפסקי הדין של בתי הדין לעבודה עולה, כי בשנת 2002 הסתבר לגורמים במדינה שמאז שנת 1987 מחושב רכיב השכר המכונה 'תוספת הופעה למשפטנים' בצה"ל כאחוז לא רק משכר הבסיס אלא ממרכיבי שכר נוספים, וזאת בניגוד לנהוג במשטרה. עקב כך החל דין ודברים בין משטרת ישראל ובין משרד האוצר, ובסיומו נקבע כי בסיס השכר לצורך תשלום התוספת למשפטנים חדשים בצה"ל (החל משנת 2005) יהיה הבסיס הצר, ואילו למשפטנים בצה"ל שאינם חדשים ימשך אופן החישוב על בסיס רחב. לאור סיכומים אלו החילה ועדת המעקב את אופן החישוב הרחב גם על משפטנים בשירות המשטרה, אולם זאת באופן צופה פני עתיד בלבד, בלי להחיל את ההרחבה בדיעבד. אעיר, כי החלטות אלו התקבלו בין היתר בשים לב לאי-בהירות עובדתית בנוגע לשאלה אם בסיס החישוב הרחב שהונהג בצה"ל משנת 1987 נקבע בסמכות וכדין.

4. בשנת 2007 הוגשה בקשה לאישור תובענה יצוגית על-ידי כמה קציני משטרה בגמלאות, בנוגע לתשלום תוספת ההופעה החל משנת 1987. בשנת 2012 נחתם הסכם פשרה בין מבקשי התובענה הייצוגית לבין המדינה, לפיו הבקשה תאושר ותחול על כלל המשפטנים הרלבנטיים, למעט אלו שיודיעו כי הם מבקשים להוציא עצמם מהקבוצה, ואף נקבע סכום כסף כולל שיינתן לחברי הקבוצה במסגרת הפשרה. העותר הודיע כי אינו מעוניין שהסכם הפשרה יחול עליו, והמשיך לנהל את תביעתו בבית הדין לעבודה.

5. בפסק הדין בבית הדין האזורי נקבע כי ההחלטה משנת 2005 לפיה התוספת תינתן באופן פרוספקטיבי בלבד ניתנה בסמכות. ועדת המעקב לא היתה מחויבת לאשר באופן אוטומטי את הבסיס הרחב בדיעבד, כאשר יש ספק ממשי אם אמנם מדובר בתוספת ששולמה כדין. יחד עם זאת, נקבע כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, משלא נתנה משקל מספיק לאינטרס הציפייה של השוטרים ששכרם יהיה שווה לשכר משרתי צה"ל מכוח החלטת הממשלה. על אף שמדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות, נקבע כי אין בית הדין צריך לקבל החלטה במקומה של הרשות המוסמכת, משום שהוא יכול להסתמך בעניין שלפניו על שינוי המדיניות של המדינה, המתבטא בעצם ההסכמה שהושגה במסגרת הליך התובענה הייצוגית. במסגרת ההסכם האמור נקבע כי ישולם לשוטרים ולסוהרים סכום כסף בשיעור הקרוב לשלושים אחוזים מההפרשים הנובעים מדרך תשלומה השונה של התוספת. יש לראות בהסכם זה כשינוי מדיניות המביא לידי ביטוי את השיקולים השונים הרלבנטיים, ומשכך יש לראותו כהחלטה מתוקנת וסבירה. משמעות הדברים הלכה למעשה היא שיש להחיל הסכמה זו גם על העותר, על אף שביקש לצאת מתחולתו של הסכם הפשרה. לפיכך התקבלה תביעתו של העותר באופן חלקי, ונקבע כי המדינה תשלם לעותר חלק מהפרשי השכר הנתבעים, בהתאם להוראות הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית.

6. העותר הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וערעורו נדחה. בית הדין הארצי ציין כי מחומר הראיות עולה שהתוספת שנהגה בצה"ל משנת 1987 ניתנה על פני הדברים שלא בסמכות, ועל רקע זה היה מקום לדחות את תביעת העותר לגופה, אולם משלא הוגש ערעור על-ידי המדינה, אין צורך להידרש לכך; מכל מקום, אין יסוד לטענת העותר לפיה תוספת זו ניתנה כדין, וממילא נשמט הבסיס לערעורו.

7. מכאן העתירה שלפנינו, שבה נטען כי בתי הדין לעבודה התעלמו במפגיע מפסקי דין שהם בבחינת מעשה בית דין ביחס לנדון דידן. בעניין גרשון ­(דב"ע מה/77-3 גרשון נ' מדינת ישראל, פד"ע יז 337 (1986)) נקבע במפורש כי אין ועדת המעקב רשאית להסתתר מאחורי הטענה שמרכיבי שכר שולמו בצה"ל ללא אישור, ובכך להימנע מלהעניק מרכיבי שכר אלו גם לשוטרים, כאשר היא מאשרת את התשלום שניתן בדיעבד. בית הדין הארצי חזר על הלכה זו גם בעניין יהב (דב"ע נג/2-18 יהב נ' מדינת ישראל (30.3.1995)). לאור הלכה זו, היה על בית הדין לקבוע כי החלטת ועדת המעקב שלא ליתן לשוטרים את התוספת באופן רטרואקטיבי, בעוד שהיא אושרה רטרואקטיבית ביחס למשרתי צה"ל, ניתנה למעשה בחוסר סמכות והיה עליה להשוות באופן מלא את שכרם של משפטנים בשירות המשטרה לשכרם של משרתים בשירות צה"ל. עוד נטען כי בית הדין הארצי שגה והתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, משקבע כי מחומר הראיות עולה שהתוספת ניתנה בצה"ל בחוסר סמכות; וכי הוא התעלם מאופן ההתנהלות הפסול של המדינה, שלא נהגה בתום לב לפי חובתה כמעסיק.

8. באשר לעילת התערבותו של בית משפט זה, נטען כי מדובר במקרה חריג המצדיק זאת. נטען כי זכות הגישה של העותר לערכאות נפגעה באורח קשה משום שבית הדין התעלם מטענותיו, ופסק בצורה מגמתית ומוטה. פסק הדין העניק סמכות רחבה לוועדת המעקב לסטות מעקרון השוואת השכר המנחה את פעולתה ובכך למעשה הפקיד את ציבור השוטרים והותירם ללא הגנה משפטית ממשית על שכרם, כאשר המחוקק שלל מהם במקביל את זכות ההתאגדות.