בג"ץ 2673/06 שאוה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

השופטת מ' נאור:

1. לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא ס' אדלר, השופטים ש' צור ור' כהן, נציגי הציבור י' שילון וז' פתיר) ב-ע"ע 540/05, שדחה את ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת נ' רות, נציגי הציבור ח' קפלניקוב וצ' קוסטרינסקי) ב-ע"ב 3093/04, שדחה את תביעת העותרת.

העובדות וההליך בבית הדין לעבודה

2. העותרת ופרופ' מנשה שאוה (להלן - המנוח) נישאו בראשונה ביום 11.12.1969 והתגרשו ביום 22.6.1975. בחלוף כשלוש שנים, ביום 31.5.1978, לקראת נישואיהם השניים, ערכו השניים הסכם ממון בו בחרו במשטר של הפרדת רכוש, הן על נכסים שהיו להם לפני הנישואין והן על נכסים שנרכשו במהלך הנישואין (להלן - הסכם הממון). לאחר שהסכם הממון אומת על ידי רושם הנישואין נישאו השניים, בשנית, ביום 29.6.1978, והם היו נשואים עד ליום 11.6.2002. במועד זה התגרשו שוב.

           בעוד הצדדים נשואים, ביום 31.7.1997, ערך המנוח צוואה בדבר אופן חלוקת רכושו לאחר פטירתו (להלן - הצוואה). בסעיף 7 לצוואה נכתב:

"נוסף לכך יהיו זכאים אשתי אביבה שוע [כאן בא מספר תעודת הזהות של העותרת – מ"נ] וילדי הקטינים לקבל זכויות פנסיה חודשית ממקום עבודתי באוניברסיטה בהתאם לתקנות המקובלות באוניברסיטה וכן פיצויי פיטורין המגיעים לי ותשלומים עבור ביטוח חיים".

           ביום 11.6.2002 התגרשו כאמור העותרת והמנוח בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב.  בית הדין אישר את הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים באותו היום. על תוכן הסכם הגירושין - ארחיב בהמשך. המנוח לא שינה את הצוואה לאחר הגירושין. כתשעה חודשים לאחר הגירושין, ביום 31.3.2003, נפטר המנוח והוא בן 63. אין מחלוקת כי במהלך תשעת החודשים לאחר הגירושין, כמו גם בעת הפטירה, העותרת והמנוח חיו בנפרד. ביום 30.7.2003 נתן הרשם לענייני ירושה צו לקיום הצוואה.

           המנוח עבד באוניברסיטת תל-אביב החל משנת 1969 ובאוניברסיטת בר-אילן מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. במהלך שנים אלו צבר המנוח זכויות פנסיה במסגרת חברותו ב"ההתאגדות של קופת התגמולים לעובדים אקדמאים של אוניברסיטת ת"א (1965) בערבון מוגבל" (להלן –קופת התגמולים), בגין עבודתו באוניברסיטת תל-אביב, והחל מחודש ספטמבר 1994 גם ב"קרן הפנסיה גילעד - גימלאות לעובדים דתיים בע"מ - הלכות הגימלאות תכנית הפנסיה המקיפה" (להלן  –  קרן הפנסיה), בגין עבודתו באוניברסיטת בר-אילן, וזאת עד לפטירתו. העותרת פנתה לקופת התגמולים ולקרן הפנסיה בבקשה לקבל פנסיית שאירים של חבר שנפטר לפני הגיעו לגיל הפרישה. קופת התגמולים וקרן הפנסיה  סירבו לשלם, בהסתמך על תנאי הזכאות הקבועים בתקנוניהן (להלן – התקנונים). 

3. בעקבות דחיית בקשתה, פנתה העותרת בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה. בתביעה נתבקש סעד הצהרתי, הקובע כי העותרת "זכאית לקבלת תשלומי הפנסיה... על פי סעיף 7 לצוואת המנוח". כן נתבקש צו שיורה לקרן הפנסיה ולקופת התגמולים להעביר לידי העותרת את הכספים. לא היתה מחלוקת בין הצדדים לעניין סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לפסוק בעניין (וראו סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). עוד יצוין, כי המשיבה 4 טענה למעמד של ידועה בציבור של המנוח, ואף היא הגישה תביעה לבית הדין לעבודה בדרישה לקבלת הכספים. תביעה זו מתנהלת בנפרד (על פי הנטען בעתירה, מדובר ב-ע"ב 6597/03). לעת הזו אין בפנינו פרטים נוספים עליה מלבד עדכון מטעם המשיבה 4 מיום 21.10.2007 לפיו המוסד לביטוח לאומי הכיר בה כידועה בציבור של המנוח בתקופה של שנתיים וחצי שקדמו לפטירתו.

           בית הדין האזורי קבע בהחלטת ביניים (מיום 16.12.2004) כי הצדדים יגישו סיכומים בשאלה משפטית מקדמית והיא, האם הוראת סעיף 7 לצוואת המנוח מחייבת את קרן הפנסיה וקופת התגמולים לפעול על פיה, בשים לב לכך שאין מחלוקת כי במועד הפטירה העותרת לא ענתה להגדרת "אלמנה" כפי שמופיע בתקנונים.