בג"ץ 1125/16 חמד מרעי ואח' נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית

הנשיאה מ' נאור:

1. עתירה נגד צו החרמה והריסה שניתן לבית מגורים בו, לפי הטענה, התגורר עבד אלעזיז מרעי (להלן: עבד), שהיה אחד המעורבים בפיגוע דקירה בירושלים. בפיגוע נרצחו הרב נחמיה לביא והחייל אהרן בנט זכרונם לברכה ונפצעו רעייתו ובנו הפעוט של האחרון.

רקע

2. ביום 3.10.2015, בעיר העתיקה בירושלים, רצח מוהנד שפיק מוחמד חלבי (להלן: מוהנד) בדקירות סכין, את הרב נחמיה לביא והחייל אהרן בנט זכרונם לברכה ופצע את רעייתו של אהרן ואת בנם הפעוט. רצף הדקירות הסתיים רק בעקבות ירי של שוטרי משמר הגבול, שהביא למותו של מוהנד.

ביום 5.10.2015 נעצר עבד, בחשד כי היה מעורב בפיגוע. ביום 5.11.2015 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגדו, בו יוחסו לו 21 פרטי אישום, ובהם עבירות רצח, ניסיון לרצח, פעולה ברכוש למטרות טרור, ביצוע שירות בשביל התאחדות בלתי מותרת, החזקת סכין, כניסה לישראל שלא כדין וסיוע לכניסה לישראל שלא כדין (תפ"ח 12860-11-15). ואלה עיקר העובדות המתוארות בכתב האישום: מוהנד ועבד נפגשו ביום הפיגוע, לאחר שמוהנד יצר קשר עם עבד על מנת שיסייע לו להגיע לירושלים לצורך תפילה במסגד אלאקצא. השניים נכנסו שלא כדין לישראל. לאחר שכוחות הביטחון מנעו ממוהנד להיכנס להר הבית, הוא ציין בפני עבד כי הוא מרגיש מושפל וחש רצון לסטור לשוטר שממנע ממנו להיכנס להר הבית. בתגובה, אמר לו עבד כי לא יעשה כן משום שבכך יסתכן במעצר. לדבריו, אל לו להסתפק בסטירה ואם ברצונו לבצע פעולה, עליו לעשות "משהו שווה". או אז רכש עבד סכין קצבים גדולה מכספו של מוהנד ונתן לו אותה, תוך שהוא מעודד ומשכנע אותו לבצע פיגוע דקירה שסופו יהיה במותו של מוהנד. השניים הצטלמו יחד, עבד נטל את הטלפון הנייד ואת רישיון הנהיגה של מוהנד, השניים חיזקו האחד את השני ועבד נסע לאבו דיס. בהמשך, ביצע מוהנד את הפיגוע הרצחני. כשראה עבד בחדשות דיווח על הפיגוע, הוא השתחווה והודה לאל, ולמחרת בבוקר העלה לעמוד ה"פייסבוק" שלו את תמונתו עם מוהנד בצירוף המילים "דברי שבח לשהאדה". כשהגיעו כוחות הביטחון לעוצרו, השליך עבד את הטלפון הנייד של מוהנד אל מחוץ לחלונו והחביא את רישיון הנהיגה שלו.

3. בעקבות הפיגוע, החליט המשיב 1, לפי המלצת שירות הביטחון הכללי, על דעת הדרג המדיני, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, להחרים ולהרוס את בית משפחתו של עבד שבכפר קראות בני חסן במחוז סלפית שבשומרון (להלן: הכפר). זאת, לפי סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: תקנה 119). ביום 7.12.2015 הגיעו חיילי צה"ל לכפר וביצעו מדידות לגבי הבית. מדובר במבנה בן שתי קומות. בקומת הקרקע אין חדרי מגורים והיא משמשת בעיקר לאחסון. לטענת העותרים, מצוי במקום גם לול תרנגולות, ולדברי המשיבים, במקום מופעל בית קפה על ידי אחיו של עבד. בקומה השנייה מצויה דירת מגורים ובה שלושה חדרי שינה, בהם מתגוררים הוריו של עבד (העותרים 2-1), שתי אחיותיו ואחיו. ביום 20.1.2016 לפנות בוקר נמסרה לעותרים 2-1 הודעה בדבר הכוונה להחרים ולהרוס את הדירה שבקומה השנייה, בה, לפי האמור בהודעה, מתגורר עבד (להלן: הדירה). זאת, בעקבות מעורבותו של עבד בהוצאתו לפועל של הפיגוע, כמפורט בכתב האישום שהוגש נגדו. בהודעה צוין כי ניתן להשיג על כך עד ליום 24.1.2016. העותרים השיגו ביום 25.1.2015 נגד הכוונה להרוס את הדירה וביקשו לקבל את כל המידע שעליו מבוססת הקביעה כי עבד התגורר בה, את חומר החקירה בעניינו וחוות דעת הנדסית או פירוט לגבי תכנית ההריסה. ביום 7.2.2016 נדחתה ההשגה. מלשכת המשיב 2 נמסר כי לפי המידע שברשותו, עבד נהג לשהות בדירה בסופי השבוע ובחופשות ונראה בכפר פעמיים בחודש לערך. כן הובהר כי אין מקום לספק בדבר מעורבותו בפיגוע וכי התשתית הראייתית הקיימת מספקת לצורך הפעלת הסמכות לפי תקנה 119. העותרים הופנו לסנגורו של עבד בהליך הפלילי לשם קבלת חומר החקירה בעניינו. כן נדחתה בקשתם לקבלת חוות הדעת ההנדסית לגבי ההריסה וצוין כי הדירה מתוכננת להיהרס באמצעיים ידניים ולכן לא צפויה פגיעה ביתר חלקי המבנה או במבנים סמוכים. לבסוף, צוין כי צו ההחרמה וההריסה לא יבוצע עד ליום 10.2.2016 בשעה 12:00. בצד המכתב נמסר לעותרים צו החרמה והריסה לגבי הדירה (להלן: צו ההריסה). ביום 10.2.2016 הוגשה העתירה שלפנינו. צו ארעי שלפיו הדירה לא תוחרם ולא תיהרס עד להחלטה אחרת, ניתן עוד באותו היום על ידי השופטת א' חיות.

           יצוין כי גורמי הביטחון פעלו גם להריסת ביתו של מוהנד, ולאחרונה נדחתה עתירה כנגד מהלך זה (בג"ץ 8567/15 חלבי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (28.12.2015) (להלן: עניין חלבי)).

טענות הצדדים

4. העותרים ביקשו כי נורה למשיבים להימנע מלהחרים ולהרוס את הדירה, למסור לידיהם, טרם מימוש צו ההריסה, פירוט אודות תכנית ההריסה וחוות דעת הנדסית וכי תינתן להם ארכה לבדיקת התכניות על ידי מהנדס מטעמם. בנוסף, הם ביקשו כי כתנאי למימוש ההריסה, נורה למשיבים להציג מחקר לגבי האפקטיביות של הריסת בתים כאמצעי הרתעה. העותרים העלו טענות עקרוניות בנוגע לחוקיות האמצעי של החרמת והריסת בתים ולגבי יעילותו בהרתעת מפגעים פוטנציאליים, ודרשו כי המדיניות בנושא תיבחן מחדש. במישור הפרטני, הם טענו כי אין להרוס את הדירה משום שלא קיימת זיקה מספקת בין עבד לבינה, שכן הוא מתגורר זה שלוש שנים במעונות הסטודנטים באוניברסיטת אבו-דיס ואין לו כל חדר או רכוש בה. לדברי העותרים, עבד מגיע לכפר רק לעיתים רחוקות, בחגים ובחופשות מהלימודים. בנוסף, נטען כי עבד לא היה זה שביצע את הפיגוע ולא ניתן לקבוע כי הוא אחראי לו בטרם הסתיים ההליך הפלילי בעניינו. זאת, בין היתר בשים לב לכך שהוא כפר באישום המיוחס לו וטען כי ההודאה שמסר הושגה באמצעים פסולים. כמו כן, טענו העותרים כי הריסת הדירה איננה מידתית בהתחשב בעונש הכבד הצפוי להיגזר על עבד, נוכח הנזק שייגרם לחלקים נוספים במבנה ובשל הפגיעה במשפחתו, שאין לה כל קשר לפיגוע. לבסוף, הם טענו כי נפל פגם בהמצאת ההודעה בדבר הכוונה להחרים ולהרוס את הדירה, משלא צורפו לה נוסחה העברי של ההודעה וכתב האישום שהוגש כנגד עבד, וכי אי-מסירת המידע שהתבקש לידיהם פגעה בזכות הטיעון שלהם.