בב"נ 60002-07-14 מדינת ישראל נ' אבו גודה

מונחת בפניי "בקשה לקביעה כי המשיבה אינה יכולה לבצע את הצווים", אשר עניינה בחפצו של המבקש כי ביהמ"ש יורה שהמשיבה מנועה מהריסת המבנה נשוא צו ההריסה המנהלי בהליך דנא, כמו גם מבנים אחרים נשוא הליכים נוספים, נוכח טענת המבקש כי המועד לביצוע הצווים חלף בינתיים.

בהקשר זה ייאמר כי בהחלטתי מיום 4.11.14 בתיק בב"נ 59999-07-14, אשר הוחלה בהליך דנא (ראה החלטתי מיום 10.11.14), קבעתי כי המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול או לעיכוב ביצוע צו ההריסה, ומתוך שכך, כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת הבקשה "להורות כי פג תוקפם של הצווים", שנולדה אחר שהמשיבה הגישה בקשה להארכת מועד לביצוע הצו (עמ' 6-7 להחלטתי).

בערעור שהוגש על החלטתי, קבע כב' הנשיא י. אלון, בין היתר:

"המערער לא מניח אפילו קצה טענה בדבר זכות נטענת בדין או כדין שיש לו כביכול בקרקע ובמבנה נשוא הצו. בהינתן זאת, לא הניח המערער תשתית כלשהי בבקשתו לביהמ"ש קמא כי המדובר כלל באדם "...הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מנהלי...".... די היה בכך, עפ"י מבחני הפסיקה, לדחות על הסף בקשה שהייתה מוגשת על ידו לביטול הצו. מקל וחומר שיש בנתון זה כדי נימוק כבד משקל נוסף לדחיית בקשתו לביטול הארכת מועד ביצוע הצו – אשר מלכתחילה לא היה כלל בר זכות לבקש את ביטולו" (ס' 13 לפסק הדין בעפ"א 25706-11-14 אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל).

נוכח האמור, לא ברור מהי הקונסטלציה המשפטית בגדרה רואה המבקש עצמו רשאי להגיש "בקשה לקביעה כי המשיבה אינה יכולה לבצע את הצווים" במקרקעין, שעה שלא הניח "אפילו קצה טענה בדבר זכות נטענת בדין או כדין שיש לו כביכול בקרקע ובמבנה נשוא הצו", כמאמר הנשיא אלון.

ייזכר עוד כי תכליתו של צו הריסה מנהלי נועד למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צווי הריסה, בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי (ראה: ע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, נח(2), 625). מתוך שכך, נקבעו מועדים קצובים להגשת בקשה לעיכוב או לביטול צווי הריסה מנהליים, הוגבלה זכות העמידה של מי אשר רשאי להגיש בקשה לעיכוב או לביטול צווי הריסה, ונקבע כי בית המשפט לא יבטל צו הריסה מנהלי, אלא בהתקיים עילות מוגבלות ומוגדרות (סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965).

המבקש נקט בהליכים בפני בימ"ש זה, לאחריהם הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובסופם הגיש עתירה לביהמ"ש העליון, שאף נדחתה היום (בג"צ 8772/14). אכן, זכותו של אדם לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים בניסיון לשנות גזירת צו ההריסה. ואולם, משעה שבתי המשפט קבעו כי אין למבקש זכות עמידה, כי אז מתפרש דרך הילוכו כניסיון לשחוק גלגלי המערכת השיפוטית בהליכים רבים, אף אם באצטלה משפטית נפרדת, שבעיני המבקש טרם נס ליחם.

יפים בהקשר זה, דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 4998/07 שרון נ' עיריית חיפה, שם נקבע:

"ממהלכיו של המבקש עולה ריח כבד של ניצול לרעה של הליכי המשפט שנועד לעכב ולדחות, ככל שניתן, את ביצוע צו ההריסה המנהלי שאמור היה להתבצע כבר לפני זמן רב. האפקטיביות של אכיפת דיני התכנון והבנייה באמצעות צווים מנהליים עלולה להימצא מסוכלת אם יינתן בידי אדם שנגדו הוצא צו מנהלי להפעיל את מערכות בתי המשפט כדי לעכב ולסרבל את הליכי ביצועו. אין מקום לשתף פעולה ולהיענות לפעולות שתכליתן לגייס אמצעים דיוניים שונים שכל מטרתם להשהות ולסכל ביצוע צווים חוקיים ותקפים שנועדו לאכוף בדרך יעילה ומהירה את דיני התכנון והבנייה, ולהסיר בכך בנייה בלתי חוקית הפוגעת במרקם החיים ואינה מתיישבת עם שלטון החוק. ההליכים בפרשה זו מצביעים על ניסיונות השהייה וסיכול כאמור, ואין להתירם בנסיבות העניין".

בפרט יש בעמדת המבקש טעם לפגם, שעה שנקט בהליכים משפטיים, בפני כלל הערכאות, ולאחר שכל ההליכים נדחו, טען כי בינתיים פקעו המועדים שעמדו לרשות המשיבה לביצוע הצווים. בהקשר זה אין לי אלא לחזור ולצטט מפרי עטו של בית המשפט העליון ברע"פ 1143/13 מריסאת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובני יזרעאלים: