בב"נ 59999-07-14 מדינת ישראל נ' אבו גודה

מונחת בפניי "בקשה לקביעה כי המשיבה אינה יכולה לבצע את הצווים", אשר עניינה בחפצו של המבקש כי ביהמ"ש יורה שהמשיבה מנועה מהריסת המבנה נשוא צו ההריסה המנהלי בהליך דנא, כמו גם מבנים אחרים נשוא הליכים נוספים, נוכח טענת המבקש כי המועד לביצוע הצווים חלף בינתיים.

בהקשר זה ייאמר כי בהחלטתי מיום 4.11.14 קבעתי כי המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול או לעיכוב ביצוע צו ההריסה, ומתוך שכך, כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת הבקשה "להורות כי פג תוקפם של הצווים", שנולדה אחר שהמשיבה הגישה בקשה להארכת מועד לביצוע הצו (עמ' 6-7 להחלטתי).

בערעור שהוגש על החלטתי, קבע כב' הנשיא י. אלון, בין היתר:

"המערער לא מניח אפילו קצה טענה בדבר זכות נטענת בדין או כדין שיש לו כביכול בקרקע ובמבנה נשוא הצו. בהינתן זאת, לא הניח המערער תשתית כלשהי בבקשתו לביהמ"ש קמא כי המדובר כלל באדם "...הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מנהלי...".... די היה בכך, עפ"י מבחני הפסיקה, לדחות על הסף בקשה שהייתה מוגשת על ידו לביטול הצו. מקל וחומר שיש בנתון זה כדי נימוק כבד משקל נוסף לדחיית בקשתו לביטול הארכת מועד ביצוע הצו – אשר מלכתחילה לא היה כלל בר זכות לבקש את ביטולו" (ס' 13 לפסק הדין בעפ"א 25706-11-14 אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל).

נוכח האמור, לא ברור מהי הקונסטלציה המשפטית בגדרה רואה המבקש עצמו רשאי להגיש "בקשה לקביעה כי המשיבה אינה יכולה לבצע את הצווים" במקרקעין, שעה שלא הניח "אפילו קצה טענה בדבר זכות נטענת בדין או כדין שיש לו כביכול בקרקע ובמבנה נשוא הצו", כמאמר הנשיא אלון.

ייזכר עוד כי תכליתו של צו הריסה מנהלי נועד למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צווי הריסה, בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי (ראה: ע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, נח(2), 625). מתוך שכך, נקבעו מועדים קצובים להגשת בקשה לעיכוב או לביטול צווי הריסה מנהליים, הוגבלה זכות העמידה של מי אשר רשאי להגיש בקשה לעיכוב או לביטול צווי הריסה, ונקבע כי בית המשפט לא יבטל צו הריסה מנהלי, אלא בהתקיים עילות מוגבלות ומוגדרות (סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965).

המבקש נקט בהליכים בפני בימ"ש זה, לאחריהם הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובסופם הגיש עתירה לביהמ"ש העליון, שאף נדחתה היום (בג"צ 8772/14). אכן, זכותו של אדם לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים בניסיון לשנות גזירת צו ההריסה. ואולם, משעה שבתי המשפט קבעו כי אין למבקש זכות עמידה, כי אז מתפרש דרך הילוכו כניסיון לשחוק גלגלי המערכת השיפוטית בהליכים רבים, אף אם באצטלה משפטית נפרדת, שבעיני המבקש טרם נס ליחם.

בהתחשב באמור, בשים לב להעדר זכות עמידה של המבקש בהגשת הבקשה לביטול או לעיכוב הצו, וקל וחומר בבקשה לביטול ההחלטה להורות על הארכת מועד תוקפו של הצו, פשיטא בעיניי כי המבקש נעדר זכות להגיש הבקשה "לקביעה כי המשיבה אינה יכולה לבצע את הצווים".

אף בהעדר זכות עמידה למבקש בהגשת הבקשה, ראיתי לציין כי חזקה על המשיבה שתפעל כדין, ובהתאם להוראות החוק וההלכה הפסוקה.

טרם סיום יצוין עוד כי סבורני שהמבקש מגלה פנים שלא כהלכה, עת לטענתו בהחלטת ביהמ"ש העליון מהיום בבג"צ 8772/14, קבע כב' השופט הנדל "כי אין העתירה נתונה לסמכותו אלא לסמכות בית המשפט הנכבד" (ס' 4 לבקשה). למעשה, עיון בפסק הדין אינו מניח מסד, ולו בראשיתי, לטענת המבקש כאמור. ביהמ"ש העליון קבע כי הדרך הראויה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי, הינה בדרך של בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון כערכאת ערעור, אך לא על דרך של עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.