בב"נ 48446-10-13 ג' נ' מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

ביום 3.11.13 התקיים דיון בנוכחות ב"כ המשיבה ובעלה של המבקשת, מר ג' פ', במסגרתו הסכימו הצדדים, "לפנים משורת הדין, עקב היות המבקשת אם שכולה, ונסיבות נוספות אשר פורטו בפני המשיבה...", כי המבקשת תהרוס בעצמה את המבנה, נשוא הבקשה, עד ליום 30.4.14, וכי ככל שלא תעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 1.5.14 ועד ליום 1.9.14.

בה בעת, ניתנה בידי המבקשת האפשרות להגיש בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, "וזאת עד 7 ימים טרם יום 30.4.13" (צ"ל 30.4.14 – י.ד.), אף כי הצדדים ציינו כי אין בכך כדי לשקף עמדת המשיבה, ככל שתוגש בקשה כאמור (שם, עמ' 1 שורות 14-16).

בעלה של המבקשת הצהיר לפרוטוקול:

"המבקשת ביקשה לא להגיע כי היא לא מרגישה טוב. ההסכמה היא שלה ואני דיברתי איתה, וזו הסכמתה" (שם, עמ' 1 שורות 19-20).

אחר זאת, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

המבקשת לא פעלה להרוס המבנה עד לתום המועד שנקבע לביצוע ההריסה העצמית, וביום 25.8.14 הגישה המשיבה בקשה בהסכמה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 30.11.14, וזאת בשל אילוצי משטרת ישראל, תוך שצוין כי המשיבה צירפה הסכמתה - באמצעות בעלה - לסעד המבוקש.

בהחלטת ביהמ"ש בו ביום ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

ביום 25.11.14 הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת מועד ביצוע צו ההריסה המנהלי, מנימוקים דומים, תוך שאף הפעם צוין כי המבקשת מסרה הסכמתה להארכת המועד, באמצעות בעלה. נוכח האמור, בהחלטתי מיום 26.11.14 נעתרתי לבקשה והוריתי על הארכת מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 30.1.15.

במסגרת הבקשה שבפניי, עותרת המבקשת להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, עד ליום 30.4.15. זאת, לא מחמת שנפל פגם בהחלטות ביהמ"ש האמורות, תולדת הסכמת הצדדים, או בצו ההריסה המנהלי עצמו, אלא "לפנים משורת הדין", בשל מצבה הרפואי, כמו גם בשל עונת החורף הפוקדת אותנו בימים אלה.

המבקשת אינה טוענת כי למבנה יש אופק תכנוני, וממילא, לא צורף תצהיר איש מקצוע, המתחייב במקרה בו טוען אדם כי קיימת היתכנות תכנונית להכשרת מבנה. ראה בעניין זה תקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות").