בב"נ 3410-11-15 אמיל נ' ועדה מקומית לתכנון חדרה

רקע

בתאריך 2.11.15 פנה המבקש אל בית המשפט בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי (להלן: "הצו")

שהוצא על ידי המשיבה ביום 12.10.15 והוא חל על תוספת מקונסטרוקצית מתכת ולוחות פנל מבודד

בשטח של כ- 30 מ"ר (להלן: "התוספת"), שנבנתה ללא היתר בגוש 10572 חלקה 192 ברח' החלוץ 18

בגבעת אולגה חדרה (להלן: "המקרקעין").

לנוכח טענת המשיבה להעדר זכות עמידה של המבקש בהליך זה, דנתי בשאלה זו תחילה ובהחלטתי מיום 6.1.16, לאחר שלא שוכנעתי כי הזיקה של המבקש למקרקעין הנדונים מצמיחה לו זכות משפטית בהם, הוריתי על דחיית הבקשה על הסף.

בתאריך 20.1.16 הגיש המבקש ערר אל על החלטה זו, מועד ביצוע ההחלטה עוכב וביום 13.3.16

התקבל עררו. בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (בעפ"א 39918-01-16) נקבע כי טענת

המבקש לפיה הוא הורשה להשתמש בנכס בו נבנתה התוספת פרק זמן ניכר עובר למתן צו ההריסה

המנהלי, לא התבררה דיה בדיון בפני וכי במידה שיתברר כי הוא אכן השתמש בו באופן הנטען הרי

שניתן יהיה לקבוע כי עסקינן במי שקמה לו זכות עמידה להגיש את בקשתו לביטול צו ההריסה

המנהלי, דהיינו כמי שניתן להגדירו כנפגע על ידי הצו. משכך הורה בית המשפט המחוזי כי הבקשה

תונח בפני מחדש לשם שמיעת מכלול הראיות בהקשר זה.