בב"נ 23074-07-15

תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), קובעת כי על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

המבקש טוען כי "הינו בעל המבנה וכי הריסת המבנה דלעיל, תפגע בו כלכלית וקניינית" (ס' 3 לבקשה).

ואולם, בכל ההערכה, בהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה, אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם. על המבקש להצביע על זכות מוכרת, וזאת לא ראיתי.

לאור האמור, ספק אם יש מקום להיזקק ליתר טענות המבקש, שכן, הוכחת הזכות במקרקעין מהווה תנאי מקדמי, בלתו אין, לכך שביהמ"ש ייעתר לפתוח דלתות היכלו על מנת לשמוע טענות בעניין בקשה לביטול צו הריסה מנהלי. ראה והשווה: ע"פ 5378/08 אלמיטל פוזי (מחוזי באר שבע) - פורסם במאגרים.

על פי הוראות תקנה 6 לתקנות הנ"ל, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא התקיימו בה התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו.

עוד טוען המבקש כי ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, שכן, "המבנה קיים ומאוכלס מאז שנת 2014" (ס' 4.1 לבקשה), וכי במועד הגשת הבקשה לא היה סיפק בידו לצרף מסמכים מתאימים, נוכח לוחות הזמנים הקצובים הגלומים במועד אפשרות הגשת הבקשה.

אומנם, לעת הגשת הבקשה, ברי כי אין די בטענות בעלמא, שכן, נוכח העילות המצומצמות והמוגדרות לביטול צו הריסה מנהלי, הקבועות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, על פניו, המבקש לא הוכיח כי הוא חוסה בהכרח תחת כנפי העילות להתערבות שיפוטית (ראה גם: עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם, נז(1) 196).

אף באשר לטענות הכלולות בסעיף 5 לבקשה, לפיהן, המשיבה לא עמדה לכאורה בהוכחת התנאים הקבועים בדין, ייזכר כי הנטל להוכיח פגם העושה את הצו לבטל מעיקרו, מוטל על המבקש, ומלבד טענתו הכללית, לא מצאתי תימוכין נלווים המאששים תוקף טענה זו. ברע"פ 1088/86 סברי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי קבע ביהמ"ש העליון כי קיימת חזקת תקינות לגבי המעשה המנהלי, הכרוך בהוצאת צו ההריסה המנהלי. השווה: ע"פ (מחוזי באר שבע) 7363/97 אבו עייש נ' הוועדה לתכנון ולבנייה.

למעשה, ככל שניתן להבין, המבקש חפץ כי יינתן סעד לביטול או לעיכוב ביצוע צו ההריסה, על מנת לגשר על פרק הזמן שיחלוף עד להקצאת מגרש חלופי, שמועדו הקונקרטי אינו ידוע כיום (ס' 6-7 לבקשה). ואולם, לא מצאנו בתקנות, אף לא בהלכה הפסוקה, כי יש בנימוק זה כדי לשמש הצדק לעיכוב ביצוע צו ההריסה.