באיקיס נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

בני הזוג לילי וג'אן באיקיס, עוררים על החלטת המשיבה לדחות תביעותיהם לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז-2007.

לבקשתם ערריהם נשמעו במאוחד (ו"ע 1868-08-11 ו- 43730-07-11) אם כי, כפי שיפורט, אין כל קשר ענייני ביניהם.

גב' לילי נולדה בשנת 1937 ברומניה במקום בשם ברלד (בהצהרה נרשם ליד יאסי) ומר ג'אן נולד בשנת 1935 בעיר ואסלוי ברומניה. הם עלו ארצה ב- 1984.

בטופסי התביעה מסרו בני הזוג הצהרות קצרות כדלקמן: האישה נשארה בתקופת הרדיפות בעיר הולדתה ולדבריה התלוותה לאימה בעבודות. העורר מספר כי גם הוא נשאר בעיר הולדתו ונלקח יחד עם אביו כבן ערובה "למקרה שיהרגו חיילים שלהם". המקום היה מוקף חומה וחמושים שמרו עליהם. החיים שם היו "תחת איום מוות תמידי".

שני העוררים העידו בפנינו ואלה עיקרי דבריהם –

העוררת

אביה נלקח למחנה עבודה ביאסי הנמצאת כ- 120 ק"מ מברלד. אמה זומנה לבצע עבודת ניקיון במפקדה הגרמנית שהיתה בקצה העיר ושתיהן עשו את הדרך לשם מדי יום במשך 3 שנים. העוררת מספרת כי המקום היה מפקדה גרמנית מוקפת גדר תיל ולפי זיכרונה היו שם רק גרמנים.

לבקשת המשיבה ב"כ העוררת הגיש חומר מועידת התביעות לפיו העוררת קיבלה פיצוי חד פעמי בשל נשיאת טלאי צהוב ועל פי המסמכים, כבר בשנת 1986 סיפרה על עבודת הכפייה שאימה עשתה עבור הצבא הגרמני.

העורר

אביו נלקח למחנה עבודה והעורר, כילד, נהג להתגנב למחנה השמור-סגור לעתים מזומנות כדי להביא לאביו אוכל. הוא וילדים נוספים התגנבו למחנה מבלי להיתפס ויצאו משם באותה דרך.

העורר עומת עם הגרסה שמסר בטופס התביעה, תחילה טען שאינו חתום על הטופס (עמ' 2 ש' 31) ובהמשך הסביר כי מדי פעם נלקחו גברים ממחנה עבודה לבית הכנסת והוחזקו כבני ערובה. את בני הערובה החליפו מדי שבוע. תחלה אמר העורר כי נלקח כבן ערובה יחד עם אביו, אך בהמשך שינה טעמו וסיפר כי כל אחד מהם נלקח לחוד ונפגשו באקראי בבית הכנסת.

יצויין כי ב"כ העורר אמור היה להגיש לנו חומר מועידת התביעות בנוגע לעורר, אך לא עשה כן.

דיון

א. באשר לעוררת, גם אם נקבל דבריה כלשונם, ואין לנו סיבה לפקפק בסיפורה, היא אינה עונה על תבחיני חוק ההטבות, ולא היה כל יסוד להגשת הערר מלכתחילה.

ב אין חולק כי העורר מסר שתי גרסאות שונות וניסיונו לגשר ביניהן לא עלה יפה.

פנקס הקהילות על יהודי רומניה (ראה ערך ואסלוי עמ' 122) מפרט את היחס הנפשע והאכזרי מצד הרומנים כלפי יהודי ואסלוי אשר אף גבה קורבנות בנפש. אנו מאמינים לעורר כי כילד בן 6 חווה חוויות קשות באותה תקופה והיה שותף לסבלם של בני משפחתו.

יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שאת הגרסה הנוכחית מסר לראשונה בעדותו בפנינו וכי פרטים מסוימים בגרסתו מעלים סימני שאלה. כך למשל, ספק אם ילד בן 6 נלקח כבן ערובה; בפנקס הקהילות נאמר כי היו אלה נכבדי הקהילה, אך גם אם נניח כי אפשר שהיו גם מצבים אחרים, העורר סותר עצמו בנקודה זו. כמו כן קשה לנו להאמין לו כי הצליח לעתים תכופות להיכנס למחנה עבודה שמור ולצאת ממנו מבלי להיתפס.

ג. כפי שציינו איננו מקבלים את גרסת העורר בחלקים מסוימים. אולם מלבד שאלת המהימנות, איננו סבורים כי מי שבא מרצונו החופשי לפגוש קרוב משפחה המוחזק במחנה עבודה, וללא קשר לאופן כניסתו ויציאתו משם, יש לראותו כשוהה במחנה וכמי שחוק ההטבות חל עליו.

אשר על כן אנו דוחים את שני העררים.