בא"ש 6407-09-16 עואד נ' מדינת ישראל

המבקש הגיש בקשה לביטול החלטה בדבר איסור שימוש ברכב: על פי הנטען, ביום 24.9.16, ביצע המבקש עבירה של נהיגה בשיכרות (בכך שסירב לתת דגימת אוויר נשוף). בו ביום נערך לו טופס הזמנה לדין וכתב אישום, והוא הוזמן לדיון ליום 27.10.16.

במקביל, החליט קצין משטרה לפסול את המבקש פסילה מינהלית מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה בת 30 ימים. עוד החליט קצין משטרה לקיים שימוע בטרם החלטה על איסור שימוש ברכב, שבעקבותיו הוציא (בו ביום) הודעת איסור שימוש ברכב, לתקופה בת 30 ימים גם היא.

המבקש טוען, בבקשתו, כי ביקש מהשוטרים לערוך בדיקה מתאימה, לאור השעה המאוחרת, אך הללו סירבו (סעיף 3 לבקשה), וכי הדבר מתועד בסרטונים שברשותו (סעיף 4 לבקשה), דבר שיש בו כדי לכרסם, כרסום ממשי, בראיות המאשימה (סעיף 5 לבקשה).

עוד טוען המבקש (סעיף 6 לבקשתו), כי עברו התעבורתי אינו מכביד, בשים לב לכך שהוא נוהג מאז שנת 2001, וכי הרכב נחוץ לו לצרכי פרנסתו (סעיף 8 לבקשה).

בטיעון בפני הוסיף המבקש וטען כי לא מובן, מהחלטתו של קצין המשטרה, מדוע בחר לאסור את השימוש ברכב לתקופה בת 30 ימים, ולא לתקופה פחותה יותר (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 26-27). הוא ציין, כי אם הרכב יוחזר, הרי שעל אף תקופת הפסילה המינהלית של רשיון הנהיגה של המבקש, אחד מעובדיו יכול לנהוג ברכב (שם, שורות 25-26).

אקדים ואומר, עיון בהחלטה של קצין המשטרה בדבר איסור השימוש ברכב מגלה כי היא הוצאה על פי הוראותיו של סעיף 57א לצו בדבר תעבורה (יהודה והשומרון) מס' 1310, תשנ"ב-1992, ותקנה 1 לתקנות התעבורה (יהודה והשומרון)(איסור שימוש ברכב), תשע"א-2013.