ב. נ' מועצה אזורית יואב ואח'

1.התובע החל לשמש כגזבר הנתבעת 1 בחודש אוקטובר 1995, כאשר ניתן לו מינוי זמני שהוארך עד לחודש יולי 1996. ביום 01.07.1996 חתם התובע על "חוזה מיוחד להעסקת עובדים" (להלן: "החוזה האישי), שהוא הנוסח שפורסם על ידי משרד הפנים בהתאם לחוזר המשותף שנחתם בין מנכ"ל משרד הפנים לממונה על השכר ביום 23.03.1993 (להלן: "החוזר המשותף"). ביום 18.08.1996 אישר משרד הפנים את החוזה האישי. תביעה זו עוסקת בשאלת זכאותו של התובע לפדיון 541 ימי מחלה לא מנוצלים שצבר בתקופת עבודתו אצל הנתבעת 1, עת שימש כגזברה מחודש אוקטובר 1995 ועד למועד פרישתו ביום 05.03.2014.

2.לטענת התובע הוא זכאי לפדיון ימי המחלה הן לאור סעיף 14ט לחוזה האישי והן לאור הסכם קיבוצי שנחתם ביום 12.01.2011 בין המדינה, המרכז לשלטון מקומי ויתר המעסיקים הציבוריים לבין ההסתדרות, בו נקבעה זכאותם של עובדים המבוטחים בפנסיה צוברת לקבלת פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים, כשלטענתו מאחר שלכל תקופת העסקתו אצל הנתבעת 1 הוא היה מבוטח במסלול של פנסיה צוברת, הוא זכאי לפדיון 541 ימי המחלה שצבר.

3. עוד טוען התובע כי גם אם טענתו בנוגע לפרשנות החוזה וההסכם הקיבוצי תידחה, יש לקבל תביעתו בשל העובדה שהחלטת משרד הפנים והאוצר לא לשלם לו את פדיון ימי המחלה, היא החלטה מנהלית שרירותית ומפלה, הפוגעת בערך השוויון, ועל כן מבקש שאורה על ביטולה.

4.עד למועד חתימתו של ההסכם הקיבוצי בשנת 2011, רק עובדים שעבדו בחוזים אישיים או עובדים שקיבלו שכר מכוח הקבוע בהסכמים קיבוציים ובוטחו בפנסיה תקציבית, היו זכאים לפדיון ימי מחלה לאחר פרישתם (סעיף 5א לחוזר המשותף), כאשר ההסכם הקיבוצי משנת 2011 בא לשנות מצב זה, תוך שהוא קובע שגם עובדים המבוטחים בפנסיה צוברת יהיו זכאים לפדיון ימי מחלה בכפוף למספר תנאים מצטברים, שלטענת המדינה התובע איננו עומד בהם ועל כן יש לדחות תביעתו.

5.הנתבעת 1 איננה מתנגדת לשלם לתובע פדיון ימי המחלה, אולם לטענתה לאור הקבוע בסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 היא מנועה מלהעביר לתובע תשלום זה, מבלי שקיבלה אישור מהמדינה. לאור העובדה שבקשותיה להעברת התשלום לתובע מיום 24.12.2013 ומיום 02.02.2014 נדחו בתשובת משרד הפנים מיום 11.02.2014, היא מבקשת לדחות את התובענה.

6.המדינה התנגדה לכל טענות התובע, לטענתה יש לדחות את טענות התובע בכל הנוגע לכך שסעיף 14ט לחוזה האישי וכן ההסכם הקיבוצי חלים עליו. לטענתם, סעיף 14ט חל רק על עובד שהשלים 10 שנות שירות נושאות זכות לגמלאות ובעת שעבר לחוזה בכירים בחר להמשיך להיכלל בהסדר של פנסיה תקציבית. מאחר שהתובע לא השלים 10 שנות שירות טרם החתימה על חוזה הבכירים ומעולם לא נכלל בפנסיה תקציבית, הסעיף עליו מסתמך התובע כלל אינו חל בעניינו ואין הוא יכול להסתמך עליו. עוד טוענת ב"כ המדינה כי סעיף 5 לחוזה האישי, מוציא באופן מפורש את התובע מתחולתם של ההסכמים הקיבוציים לרבות חוקת העבודה, החלים על יתר עובדי הנתבעת 1, כשנקבע בסעיף זה כי החוזה האישי הוא זה שיסדיר באופן בלעדי את תנאי העסקתו של התובע. נוסף לכך גם סעיף 3 להסכם הקיבוצי שכותרתו "תחולה ותחילה", קובע כי הזכאות לפדיון ימי מחלה תינתן רק לעובדים אשר מתקיימים בהם מספר תנאים מצטברים ובהם התנאי שהם מדורגים באחד הדירוגים המיוצגים ע"י ההסתדרות והתנאי שמשכורתם מחושבת לפי הסכמים קיבוציים ומשהתובע איננו מדורג באחד הדירוגים המיוצגים ע"י ההסתדרות ושכרו חושב לפי "חוזה בכירים" ולא לפי הסכמים קיבוציים, הרי שאינו עומד בתנאי הוראת התחולה של ההסכם הקיבוצי ועל כן יש לדחות את תביעתו. לטענת המדינה, מאחר שהמשכורת המשולמת לעובדים העובדים מכוח חוזה אישי היא משכורת הגבוהה מהמשכורת המשולמת לעובדים שמשכורתם מחושבת בדירוג דרגה לפי הסכמים קיבוציים, יש היגיון מאחורי ההחלטה שלא לשלם לעובדים אלה פדיון ימי מחלה ועל כן ההחלטה סבירה, מעבר להיותה מבוססת על הקבוע בחוזה האישי שעליו חתם התובע וכן על הקבוע בהסכם הקיבוצי מיום 12.01.2011. המדינה הגישה תצהיר של הגב' צהלה עבודי, מנהלת תחום שכר והסכמי עבודה במשרד הממונה על השכר.

דיון והכרעה

7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

8.סעיף 14ט לחוזה האישי קובע כי:

"זכויותיו של העובד לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים עבור תקופת השירות הכוללת, אם יש כאלה, יהיו לפי המשכורת הכוללת לפי סעיף 8 לעיל, בכפוף להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות".