ב.נ.ח. נדל"ן בע"מ ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

החלטה

1.בקשת חברת ב.נ.ח. נדל"ן בע"מ (להלן: "החברה") ומר סמי דואונל "ליתן צו מניעה זמני המונע מהמשיב להמשיך בהליכי הכינוס וממימוש המקרקעין בבעלות המבקשים הידועים כגוש 10037 חלקות 338 ו- 339 (להלן: "הנכס") ו/או גביית תשלומי שכה"ד מהשוכרים בנכס הנ"ל" (סעיף א' לבקשה) - היא הבקשה נשוא ההחלטה.

2.בבקשתם למתן סעד זמני של צו מניעה טוענים המבקשים כי המשיב (להלן: "הבנק") עתר לראש ההוצל"פ למנות כונס נכסים למימוש הנכס ולתפיסת דמי השכירות המשולמים בגינו בלי לגלות שאין הסכם הלוואה וכלשון המבקשים: [הבנק] "מבקש להעלים את העובדה כי המבקשים לא הוחתמו על הסכם ההלוואה, אלא רק על שטרי משכנתא ושטרי משכנתא אלו הם כפופים לאותו הסכם הלוואה. בהעדר הסכם הלוואה הרי שאין מקום לדיון בבטוחה לאותו הסכם הלוואה, ומאליו לא ניתן למנות כונס נכסים למכירת הנכס" (סעיף 4 לבקשה).

עוד טענו המבקשים כי הבנק לא הציג להם את הסכם ההלוואה שמכוחו הוא נוקט בהליכי הוצל"פ ובהיעדר הסכם הלוואה "אין מקום לדרישת המשיב לחיובים נושאי ריבית והצמדה ומאליו ברור כי המבקשים שילמו את מלוא חובותיהם למשיב" (סעיף 16 לבקשה).

לטענת המבקשים בקשת הבנק למינוי כונס הנכסים "אינה חוקית" שכן צורף אליה "שטר משכנתא מדרגה ראשונה" שחיובי הריביות והפרשי ההצמדה נמחקו ממנו וכי "עתה מנסה הבנק לגבות את הריביות מהמבקשים "בדרכים נלוזות" (סעיף 14 לבקשה).

המבקשים מציינים כי אמנם הבנק הלווה להם ב- 31.12.06 סך של 2,535,000₪ לרכישת הנכס אך הם "שילמו את מלוא סכום השיק" ואין להם חוב כלפי הבנק, ומשכך לטענתם על הבנק להסיר את המשכנתא הרשומה על הנכס ולהשיב להם כספים שגבה ביתר.

אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי הוא נוטה לטובתם שכן אי מתן הסעד הזמני (עד להכרעה בתובענה) משמעו כי הבנק ימשיך "בביצוע פינוי המבקשים מהמקרקעין אשר בבעלות המבקשים.... תוך שינוי ברור של המצב הקיים" ובכך ייגרם להם נזק בלתי הפיך, והם "ויאבדו את זכויותיהם בנכס הנ"ל וזאת על אף ששילמו מעל מעבר למשיב" (סעיף 25 לבקשה) ומאידך לבנק לא יגרם נזק ככל שינתן הצו.

3.לטענת הבנק - הבקשה מבוססת במהותה על טענת "פרעתי" שמשמעה היעדר חוב לבנק, אלא שאת טענת "פרעתי" כבר טענו המבקשים בהליכי ההוצל"פ שהתנהלו בין הצדדים ונדחו על ידי רשם ההוצל"פ בהחלטה מיום 5.7.12 בהיותן סתמיות ובהעדר אסמכתאות לתמיכה בטענות.

הבנק מוסיף, כי לא זו בלבד שהמבקשים לא ערערו על החלטת ראש ההוצל"פ שדחה את טענת "פרעתי", אלא שאף פנו לבנק "במספר הזדמנויות בבקשה למתן ארכות להסדרת חובם כלפיו, ופעלו לביצוע תשלומים ע"ח חוב זה" (סעיף 5 לתגובת הבנק לבקשה). כן נטען, כי משמונה כונס נכסים מטעם הבנק ביום 23.5.13 נתנה למבקשים אפשרות נוספת להגיש הסתייגות תוך 14 ימים מעת קבלת צו מינוי כונס הנכסים אך המבקשים לא הגישו דבר.

בנסיבות אלה, לטענת הבנק, אין כל בסיס לבקשה לאור התנהלות המבקשים ובכלל זה השיהוי שנקטו בהגשת הבקשה והעובדה שהמבקשים לא הציגו לבית המשפט תמונה מלאה והכרחית במסגרת הבקשה דנא.

הבנק מוסיף כי אין ממש בטענת המבקשים שלא קיים הסכם הלוואה וזה אכן צורף לתגובתו (נספח 3 לתגובת הבנק), וככלל טוען הבנק כי הוא צירף מסמכים לתמיכה בטענותיו ואילו המבקשים לא צרפו אסמכתאות לביסוס טענותיהם הסתמיות הנוגדות מסמכים בכתב בחתימתם, וטענו טענות בעל פה נגד מסמך בכתב שאין לקבלן (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה אזרחית העותמני).

עוד לטענת הבנק, מודים המבקשים עצמם שקבלו הלוואה על סך 2,535,000 ₪; לכך הוסיף כי התנהלות המבקשים עובר להגשת הבקשה, לרבות פניותיהם לבנק לארכות לתשלום החוב מהווה למעשה "הודאת בעל דין" בחוב לבנק.

הבנק מוסיף שמאז יום 7.8.12 לא שלמו המבקשים מאומה על חשבון החוב וההתחייבויות לבנק, כי טענת המבקשים כי שילמו את מלוא ההלוואה היא שקרית וכי סיכויי התביעה "קלושים ביותר ואף אפסיים ממש" (סעיף 51 לתגובת הבנק) ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. בהקשר זה נטען כי כל עיכוב נוסף במימוש הנכס מביא לצבירת ריביות גבוהות וילווה בהוצאות מימוש ומנגד למבקשים לא צפוי נזק של ממש ככל שימומש הנכס ולכל היותר יוכלו לתבוע מהבנק נזק כספי אם אכן יהיה כזה; עוד הדגיש הבנק כי הנכס אינו משמש למגורים אלא מושכר לצד ג'.

4.ביום 2.7.13 דחיתי את הבקשה ככל שמדובר בדיון במעמד צד אחד וזמנתי לדיון שהתקיים ביום 9.7.13 במעמד הצדדים.

במהלך הדיון בקשו המבקשים לקבל מידע מהבנק ביחס לגובה הסכומים ששילמו לבנק והבנק ביקש לקבל אישור רו"ח של החברה ביחס ליתרת ההלוואה. אפשרתי לצדדים לבוא בדברים ביניהם ולהציג את המסמכים, האחד לשני, כן קבעתי כי ככל שיגיעו להסכמות יודיעו לבית משפט.

הצדדים הגישו הודעות הדדיות שמהן עלה כי לא הגיעו להסכמות ומשכך תנתן ההחלטה להלן.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בבקשה, בתגובה ובפרוטוקול הדיון מיום 9.7.13, ראיתי לדחות את הבקשה.

היסודות למתן סעד זמני נקבעו בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: 'התקנות' או 'תקנות סדר הדין האזרחי'), בה ניתנה לבית המשפט סמכות למתן סעד זמני "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..." ולאחר שנתן דעתו לסוגית הגשת הבקשה בתום לב ולסוגית מאזן הנוחות קרי לנזק שיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני ואם אינו "פוגע במידה העולה על הנדרש".

6.ראיתי להתייחס תחילה לסוגיית תום הלב קרי, האם התקיימו תנאי תקנה 362(ב)(2) לתקנות.

"בדונו בסעד זמני מכהן בית המשפט כבית – משפט של יושר. עליו לבדוק אם קיימים שיקולים שלא להעתר לתובע, דהיינו אם בא התובע לבית-משפט ביושר ובנקיון כפיים, או שמא מעלים הוא עובדות חשובות מידיעת בית המשפט. כאשר המבקש בא לבית המשפט שלא בנקיון כפיים ושלא בתום-לב, אין פותחים לפניו את שערי בית המשפט.