ב' נ' גנאים ואח'

פסק דין חלקי, בשאלת אחריותם של הנתבעים לנזקי הגוף שנגרמו לתובע, כאשר קיר בביתם של הנתבעים, שהוא עסק בהריסתו במסגרת עבודתו, התמוטט ופגע בו.

תיאור התאונה וכתבי הטענות

1.התובע, יליד 1990 ותושב העיירה קפין בנפת טול כרם, עבד ביום 14.8.2012 כפועל בניין בביתם של הנתבעים בבאקה אל גרביה. בעת שעסק בפירוק קיר בביתם, קרס לפתע הקיר ופצע את התובע בחלקים שונים בגופו (אירוע זה יכונה להלן: התאונה). הוא פונה בהיותו בהכרה מעורפלת למרפאה של קופת חולים "כללית" בבאקה אל גרביה, אולם המפַנֶה הוֹתירו שם ועזב את המרפאה מבלי שהשאיר את פרטיו. לאחר שקיבל טיפול ראשוני הוזעקה למרפאה ניידת טיפול נמרץ של מגן דוד אדום, אשר פינתה את התובע לבית החולים "הלל יפה" בחדרה, שם הוא הועבר לאשפוז במחלקה האורתופדית. במהלך האשפוז אובחן כי התובע סובל מקרע בשלפוחית השתן ומשברים מרובים בעצמות האגן.

2.התובע הגיש ביום 3.3.2015 תביעה נגד הנתבעים לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר סברי מסארווה, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר העריך את נכותו בשיעור 50%. נטען כי הנתבע מס' 1 (להלן: רסמי) היה במועד התאונה הבעלים של המבנה והמקרקעין בהם הועסק התובע, היה בעל השליטה והפיקוח על זירת התאונה, היה מזמין העבודה ואף מעבידו של התובע. נטען כי הנתבע מס' 2 (להלן: שאדי), בנו של רסמי, היה במועד התאונה מנהל העבודה, אשר סיפק לתובע ציוד לצורך עבודתו ונתן לו הוראות.

התביעה הנזיקית הושתתה על עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה). נטען לתחולתם של סעיפים 38 (שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים") ו-41 (שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו"), ולהפרת החובות הקבועות בסעיפים 37, 38, 39, 41, 44 ו-49 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, בסעיפים 2(א), 130-127 בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) תשמ"ח-1988 ובסעיפים 3, 3 ו-8 בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ו-1997. עוד נטען כי רשלנותם של הנתבעים מתבטאת, בין השאר, בכך שאיפשרו והורו לתובע, ביומו הראשון בעבודה, לבצע פירוק קיר ללא תכנית עבודה ותכנית המאשרת את מצבו, לא הניחו תמיכה כלשהי בקיר, באופן שימנע את קריסתו, לא סיפקו לתובע אמצעי בטיחות ומיגון, לא קיימו פיקוח על שיטת העבודה ולא נהגו כפי שמעביד, קבלן, מזמין עבודה או אוחז במקרקעין סביר היה צריך לנהוג.

3.בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי רסמי הינו הבעלים של הבית בו התרחשה התאונה, אך כפרו בקיום "יחסים כלכליים" כלשהם בינם לבין התובע. נטען כי בעוד שרסמי הזמין מבנאי בשם אבו ג'עפר, המתגורר אף הוא בקפין, ביצוע עבודות שיפוצים בביתו לתקופה שלאחר סיום חודש הרמדאן, התאונה התרחשה במהלך חודש הרמדאן, בעת שהתובע נכנס לבית ושהה בו ללא ידיעתם וללא אישורם של התובעים. הנתבעים טענו כי התובע הינו מסיג גבול במקרקעין, והכחישו כי בנסיבות התרחשות התאונה עבר אליהם נטל הראיה לאי-קיומה של התרשלות מצידם.

4.בישיבה שהתקיימה ביום 17.7.2016 הוריתי על פיצול הדיון בתובענה, באופן שתחילה תתברר שאלת האחריות. בשתי ישיבות ההוכחות שהתקיימו בשאלה זו העידו בעלי הדין ושני עדים מטעם התובע: מחמוד רסמי מחמד הרשה - הוא אבו ג'עפר, ומוחמד מחמוד תאופיק עמאר, המכונה אבו אלאנאס. יוער כי העדויות הראשיות הושמעו בעל-פה וללא תצהירים, תוך היעזרות במתורגמן.

עדות אבו אלאנאס

5.אבו אלאנאס, המתגורר אף הוא בקפין, העיד כי הוא חבר של בנו של רסמי, וכי עובר למועד התאונה הוא עבד בביתם של הנתבעים, לאחר שהתבקש על-ידי רסמי לבצע עבודות ניקיון. הוא העיד כי שכרו שולם על-ידי רסמי, שאף סיפק לו את כלי העבודה ופיקח על אופן ביצוע עבודתו. עוד העיד כי בבוקר יום התאונה הורה לו אבו ג'עפר (אותו הגדיר כקבלן שעובד בבאקה אל גרביה) לקחת עמו לבית הנתבעים את התובע, אותו פגש בשער המעבר מהשטחים לשטח מדינת ישראל. לדבריו, בכניסתם לבית הנתבעים בשעה שבע בבוקר הם לא פגשו באיש. אבו ג'עפר חילק לשניהם הוראות לביצוע העבודה, כאשר התובע נדרש על-ידו להסיר את הקיר, ועזב את המקום. בעת עבודתו עם פטיש קונגו, אבו אלאנאס שמע לפתע רעש וחש לעבר התובע ומצא אותו שוכב מתחת לקיר בלוקים שהתמוטט. הוא הזעיק את אבו ג'עפר שעבד בקרבת מקום, וביחד עם שאדי, שהופיע אף הוא, חילצו את התובע ופינו אותו למרפאה בבאקה אל גרביה. בחקירתו הנגדית הדגיש אבו אלאנאס כי הוא לא היה עובד של אבו ג'עפר, ואישר כי הקיר התמוטט לאחר שהתובע החל להרסו "מלמטה למעלה".

עדות אבו ג'עפר