ב.ל ואח' נ' א'

כחמש עשרה שנים לאחר פטירת סבתם ניתן צו ירושה מכוחו התובעים ירשו מחצית מדירת הסבתא ויתר הזכויות הוקנו לדודם. התובעים עתרו לפירוק השיתוף בדירה ותשלום דמי שימוש ראויים בדירה לתקופה של שבע שנים טרם הגשת התביעה. השאלה המרכזית היא האם זכאי הדוד, אשר לא התנגד לצו הירושה, להתגונן בטענה כי הדירה אינה של העיזבון אלא נרכשה על ידו מעמיגור ונרשמה בנאמנות על שם אמו. לחילופין האם זכאי הוא להתגונן בטענת קיזוז בגין הסכומים ששילם לטענתו עבור רכישת הדירה.

רקע וטענות הצדדים

1.התובעים הם ילדיו של ל. א. ז"ל, אחיו של הנתבע, אשר נפטר בטרם פטירת אמו, ד. ש. ז"ל (סבתם של התובעים, להלן: המנוחה). המנוחה נפטרה ביום 13.10.02 כאשר עיזבונה כלל דירה קטנה ברחוב xxx באשקלון. לאחר פטירת המנוחה הנתבע החל לעשות שימוש בדירה בטענה כי המנוחה העבירה לו את הדירה בירושה והדירה היא שלו. התובעים (ילידי שנת 1976, 1980) לא חלקו אז על טענת הנתבע, דודם, כי הדירה היא שלו. בשנת 2017 ביקש הדוד לרשום את הדירה על שמו, ולצורך כך פנה אל התובעים לקבלת תצהיר הסתלקות מירושת המנוחה. התובעים פנו לייעוץ משפטי ובעקבות פנייתם ניתן ביום 24.4.17 צו ירושה בו ירשו על פי דין יחד (רבע כל אחד) את זכויות המנוחה בעיזבונה, שכלל את הדירה. מכוח צו הירושה נרשמו זכויות הצדדים ביום 11.7.17 בלשכת רישום המקרקעין כך שהתובעים רשומים כבעלים של מחצית הדירה והנתבע אוחז במחצית הזכויות.

2.התובעים טוענים כי הנתבע השתלט על הדירה ועושה בה מנהג בעלים ממועד פטירת המנוחה ולכן זכאים הם לקבל דמי שימוש החל מיום 13.10.02. התביעה כוללת סעד עבור שבע השנים שקדמו להגשתה ונתבע פיצוי עבור 84 חודשים, לפי שווי דמי שכירות של 2,000 ₪ לחודש. נתבעו מחצית מדמי השכירות בסך של 84,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בנוסף עתרו התובעים לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה וחלוקת התמורה.

לאחר שבמהלך ניהול ההליך הוסכם לפרק את השיתוף, הוסף בהסכמה סעד של פיצוי עד למכירת הדירה, עבור 24.5 חודשי שימוש נוספים, לפי שווי שימוש של 2,200 ₪ לחודש. קרי, 26,950 ₪ נוספים.

טענות הנתבע

3.לאחר שבהחלטה מיום 30.10.17 נקבע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה, הגיש הנתבע כתב הגנה. הנתבע טען כי בשנת 1988 ביקשה המנוחה כי יממש את זכאותה לרכוש את הדירה מעמיגור, כהשקעה לילדיו. נטען כי סוכם שהדירה תירשם על שם המנוחה, בנאמנות, ולאחר מותה תעבור הדירה לרשותו שכן הוא מימן רכישתה מחמת העדר אמצעים של האם.

הנתבע הפנה להסכם המכר מיום 27.12.88 בו נמכרה הדירה תמורת 26,950 ₪, שאותם טוען הנתבע כי מימן החל מהתשלום הראשוני של 2,550 ₪ דרך הלוואה בסך 24,400 ₪ למשך 25 שנים, שהובטחה במשכנתא. לטענתו שילם את המשכנתא במשך 25 שנים, עד לאוקטובר 2013, בדרך של העברת כספים לחשבון האם לתשלום ההלוואה ואחרי פטירתה שילם בעצמו. עוד נסמך על עריכת ביטוח חיים על שמו. לשיטתו בגין יחסי האמון עם האם לא חשב לבקש להעביר הזכויות על שמו או לבקש כי תערך צוואה המכירה בזכותו.

הנתבע הבהיר כי בעת רכישת הדירה היו התובעים קטינים ולכן לא נשאו בנטל הכלכלי של רכישתה. עוד טען כי נשא לבדו בעלויות הכרוכות בפטירת המנוחה, תוך שהסתמך על היותו היורש היחיד של הדירה. לטענתו היה ידוע ומוסכם במשפחה כי הדירה היא שלו לאור העובדה כי רכש אותה מכספו.

בחלוף השנים ביקש להסדיר את הרישום של נכסיו ופנה אל אמם של התובעים בבקשה כי יחתמו על הסתלקות מהירושה, אולם התובעת התנגדה. לשיטתו לא התנגד לצו ירושה שכן התובעים הם יורשים על פי דין ולכן לא יכול היה להתנגד למתן צו הירושה.