ב"ל 50917-01-15 מ' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר בענף נכות כללית מיום 8.11.2014, שקבעה כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר (להלן – הוועדה).

2.למערער נקבעו על-ידי הוועדות הרפואיות 85% אחוזי נכות רפואית זמנית עד ליום31.7.15, בין השאר בשל סכרת עם סיבוכים, אנמיה, כאבי ראש כרוניים, הגבלה קלה בעמוד השדרה המותני והצווארי, קרע בגיד כתף ימין ורדיקולופטיה L5-S1.

3.המערער התלונן בפני הוועדה, כי אינו עובד מזה כשנתיים, כי עבד מעל 20 שנה בעבודות שיפוצים, הוא בעל רישיון להפעלת מונית, וכי אינו מסוגל לעבודה בשל מגבלותיו ובשל כך כי הוא סובל מחולשה.

הוועדה ציינה כי בהתאם לחוות-דעתו של הרופא המוסמך מיום 7.8.14 המערער מסוגל לעבודה במשרה חלקית ללא מאמץ גופני, וכי בהתאם לדו"ח מחלקת השיקום למערער 10 שנות לימוד, עבר תעסוקתי הכולל 20 שנות עבודה כפועל וכי מזה 3-4 שנים אינו עובד.

הוועדה ציינה כי לאחר שהתחשבה בגילו של המערער (בן 59), עברו התעסוקתי והכשלתו הדלה, כמו גם בהשפעת הליקויים לרבות השפעתם המצטברת – המערער מסוגל לעבודה במשרה חלקית שאינה כרוכה במאמץ גופני ומאפשרת ארוחות סדירות בעבודתו, כמו: סדרן בתחנת מוניות, שוער בחניון, חרושת קלה, אריזה ומיון או כל עבודה המתבצעת לרוב בשולחן עבודה. הוועדה ציינה עוד כי אחוזי הנכות הרפואית בשיעור 85% אינם בראים לידי ביטוי במלואם בגובה אחוזי הנכות התפקודית, וכי שיעור אי כושר של 65% משקף את כושרו לעבוד.

4.המערער טען, כי יש בליקוייו כדי להצדיק קביעת דרגת אי כושר העומדת לכל הפחות על 75%, כי הופלה לרעה בשל מוצאו, וכי החלטת הוועדה משקפת מגמה ואינטרס שלא להיענות לתביעות המבוטחים.

5.מנגד, טען המשיב, כי הערעור לא מגלה עילה משפטית, כי החלטת הוועדה ניתנה במסגרת סמכותה על-פי דין ובאופן מנומק, ובהתייחס לכלל הנתונים הרלוונטיים.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי יש לדחות את הערעור.

6.על-פי הוראות סעיף 213 לחוק, מוטל על בית הדין בהליך מסוג זה לקבוע אם הוועדה טעתה "טעות שבחוק" או התעלמה מהוראה המחייבת אותה, כמו גם אם קיימת אי התאמה בולטת או סתירה מהותית בין ממצאי הוועדה למסקנותיה.