ז' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.מבוא ומהלך העניינים בתובענה – התובע, העובד באיסוף עופות, נפגע ביום 1.12.2013 בשעה 02.00, בדרכו לעבודה, כאשר נורה בעודו ממתין ברכב הסעה למקום העבודה (להלן: "האירוע"). המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי השאלה האם האירוע שבנדון נעשה במכוון כלפי התובע, מטעמים פליליים, או שמא המדובר ב"טעות בזיהוי".

2.ביום 13.6.2016, ולאחר שהוגשו כתבי התביעה וההגנה בהליך, נערך דיון מוקדם בהליך. במסגרת הדיון הפנתה באת-כוח הנתבע להכרעת בית הדין הארצי לעבודה בעניין סילאוי, שאליו נתייחס להלן, ואשר נהפכה מאוחר יותר, ולאחר הדיון המוקדם, על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. דיון ההוכחות בהליך נקבע ליום 21.11.2016, אולם הוא לא נערך בפועל בסופו של דבר, ובשל אי-הזמנת מתורגמן על ידי באת-כוח התובע, כמו גם היעדרותם של עדים מטעמו של הנתבע.

3.הדיון נדחה איפוא ליום 27.3.2017, ובמסגרת הדיון נחקרו בפנינו התובע ועדים נוספים, וכפי שיפורט להלן. עוד נעיר, כי נציג ציבור עובדים לא הגיע לדיון, ולבקשת הצדדים הוחלט להמשיך בדיון בהיעדרו. לאחר הדיון סיכמו הצדדים בכתב, והתיק הופנה לכתיבת פסק דין.

4.התשתית הנורמטיבית – סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו (של המבוטח – בית הדין) אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו". סעיף 80 לחוק, שכותרתו "חזקת תאונת עבודה", מונה מקרים נוספים שבהם תיחשב תאונה כתאונת עבודה, גם אם זו אינה נכנסת להגדרה המצויה בסעיף 79 שבנדון. בכלל זה, סעיף 80(1) לחוק קובע את "חזקת תאונת עבודה" בנסיעה אל העבודה או ממנה, ומציין כדלקמן: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

5.ביום 30.7.2014 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 48063-09-13 סילאוי – המל"ל, ונקבע בו כי אין להכיר באירוע שבו נפגע המבוטח בדרכו לעבודה כתאונת עבודה. באותו מקרה נסע המבוטח בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה הוא נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת "טעות בזיהוי".

6.ביום 26.7.2016 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8210/14 סילאוי נ' בית הדין הארצי לעבודה, במסגרתו התקבלה העתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. במסגרת פסק דינו קבע בית המשפט העליון, כי ההגדרה הקיימת בחוק הביטוח הלאומי ביחס ל"תאונת עבודה", אינה כוללת פגיעה בעובד שכוונה אליו במכוון, באופן אישי, בתור מי שהינו. כך, גם אם הפגיעה התרחשה במקום עבודתו ובמהלכה, ולא רק בדרכו של העובד לעבודה או ממנה. מנגד, נסקרו מקרים קודמים בפסיקה שבהם דובר בתקיפה פלילית אקראית, שלא כוונה לאדם ספציפי, ואשר בהם המבוטח נפגע מכיוון שהוא נקלע לאירוע אלים, ללא קשר למאפייניו הייחודיים. במקרים אלו, הוכרה התקיפה כנובעת מ"סיכון דרך", ולכן גם כ"תאונת עבודה".

7.היות שבאותו מקרה ספציפי שנידון בעתירה, נקבע כממצא עובדתי על ידי בית הדין האזורי לעבודה, כי המדובר ב"טעות בזיהוי", פנה בית המשפט העליון לדיון בשאלה, מהו הדין במקרה שבו נפגע אדם בדרכו לעבודה כתוצאה מהטמנת מטען חבלה ברכבו בשל "טעות בזיהוי", וזאת עקב דמיון במאפיינים בין הנפגע לבין היעד המקורי. השאלה אף הוגדרה במילים הבאות: האם במקרה של טעות בזיהוי היעד המבוקש, נפגם אלמנט הפתאומיות הנדרש לצורך סיווג התאונה כ"סיכון דרך", או שמא העובדה שהתקיפה יועדה אל אדם אחר, שאינו הנפגע, עונה על דרישה זו, ומאפשרת הכרה בפגיעה כתאונת עבודה (סעיף 14 לפסק דינו של כב' השופט זילברטל).

8.בכלל זה נקבע על ידי כב' השופט זילברטל, כי יש לסווג את המקרה הנידון בעתירה, והאם תקיפה פלילית של אדם בשל "טעות בזיהוי", דומה יותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי, או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו. בהכרעתו ביחס לסוגיה זו, קבע בית המשפט העליון, כי יש להרחיב את המבחן לקיומו של סיכון בדרך, גם למקרים של "טעות בזיהוי". עוד נקבע, כי "סיכוני דרך", על פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, הינם סיכונים המתאפיינים בפתאומיות ובאי-צפיות