ב"ל 44235-06-14.22

1.לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר מיום 26.3.14 אשר קבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור של 60%.

2.ביום 20.11.14 התקיים דיון אך ב"כ הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה.

3.עניינו של המערער הוחזר לוועדה על פי פסק הדין שניתן ביום 26.11.13 ע"י כב' השופט ארמון בתיק בל 9949-07-13 (להלן: "פסק הדין").

בחלק האופרטיבי של פסק הדין נקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתפעל כדלקמן:

"1.הועדה תצא מנקודת המוצא שלפיה דרגת הנכות הרפואית המשוקללת של המערער (69%) משקפת דרגה אובייקטיווית של אי-כושר להשתכר. מתוך נקודת מוצא זו, תשקול הועדה אם נכון לסטות על פי נתוניו האישיים של המערער (כגון גילו (כבן 45), השכלתו (8 שנות לימוד בלבד), יכולתו האינטלקטואלית והפיזית והעובדה שהוא אינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת בבנין). החלטתה של הועדה תשקף את אותה נקודת מוצא שממנה יהיה על הועדה לבחון את שיקוליה.

2.הועדה תשקול מחדש את התייחסותה לחוות דעתו של פרופ' כראל. בענין זה, תביא הועדה בחשבון את העובדה שהמערער אינו עובד בעבודה כלשהי כבר כ-17 שנים, ואין לו הכשרה מקצועית רלוונטית לכושרו הנוכחי. כן תביא הועדה בחשבון את הוראות סעיף 210 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, אשר מאפשר קביעת דרגת אי-כושר זמנית, למשך התקופה הדרושה לשיקום מקצועי (עד שנתיים). אם הועדה תעמוד על דעתה שהיא אינה מסכימה עם חוות דעתו של פרופ' כראל, יהיה עליה לנמק את עמדתה זו".

4.להלן עיקר טיעוני ב"כ המערער: 

א.הוועדה התעלמה מהוראות פסקי הדין שניתנו בעניינו של המערער.

ב.הוועדה לא התייחסה כדבעי לחוות הדעת של פרופ' כראל וקביעותיה היו בגדר מסקנות ללא הנמקות.

ג.הוועדה הסתמכה על חוות דעת פקיד שיקום מ- 2003, קרי מלפני 11 שנים תוך התעלמות מהאמור בחוות הדעת של פרופ' כראל.

ד.הוועדה לא התייחסה להוראות פסק הדין בכל הקשור לשיקום מקצועי.