ב"ל 42800-10-14 ש' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.המערער נכה שנקבעה לו 75% נכות רפואית. 

המערער ביקש לקבוע כי איבד את כושרו להשתכר, וועדה לעררים לעניין אי כושר שהתכנסה ביום 09.06.14, קבעה כי המערער איבד 60% מכושרו להשתכר (להלן: "הוועדה").

2.על החלטת וועדת אי כושר האמורה, הגיש המערער את ערעור לבית הדין ביום 27.10.14.

3.במסגרת התגובה על הערעור, ביקשה ב"כ המשיב לדחות את הערעור מחמת התיישנות, וזאת משלטענתה הערעור הוגש למעלה מארבעה חודשים לאחר קבלת ההחלטה ושליחת פרוטוקול הוועדה למערער.

לגופו של העניין נטען, כי בהחלטת הוועדה לא נפלו טעויות משפטיות אשר מצדיקות התערבות בית הדין. הוועדה נימקה כראוי את החלטתה ומילאה את דרישות הפסיקה, באופן שהתייחסה לגילו של המערער, עברו התעסוקתי ולמכלול נכויותיו.

4.בדיון שקוים במעמד הצדדים, עמד ב"כ המערער על טענותיו שהובאו בהודעת הערעור, ולדעתו הוועדה לא יצאה את חובתה בעניין סוג התרופות והשפעתן על כושרו של המערער לתפקד ולעבוד, כמו גם השפעת כלל הליקויים המצטברים מהם סובל המערער וזאת גם לאור גילו.

באשר לטענת ההתיישנות, המערער טען כי לאחר שבועיים מכינוס הוועדה, התקבל לידיו מכתב הנוגע להחלטת הוועדה מבלי שצורף אליו פרוטוקול הוועדה עצמה, וזה התקבל אליו רק לאחר שפנה מספר פעמים לנתבע וכעבור שלושה חודשים.

5.מאחר שבמסגרת הודעתו לבית הדין, עמד המערער על ערעורו בבית הדין ואילו ב"כ המשיב עמדה על טיעוניה, ניתן פסק דין זה.

6.תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות) התשל"ז – 1977 קובעת כי ערעור על החלטה של וועדה רפואית לעררים יוגש לבית הדין לעבודה תוך 60 ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער.

בעניין זה, ההלכה הפסוקה היא כי:

"לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות ולהגשת ערעור וזאת מאחר ושעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, להבדיל מעשית פעולה במהלך המשפט עצמו". (עב"ל 1281/00 אבו גאמע - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853 (2003); עב"ל 31/98 סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481 (1999); עב"ל 370/09 שחאדה - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 16.09.10).