טירולר נ' המוסד לביטוח לאומי

לפני תביעתם המשותפת של דן וכוכבית טירולר (להלן – התובעים) נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) בעניין מעמדם של כל אחד מהם כתושבי ישראל. התובעים עותרים נגד החלטותיו של הנתבע (מהימים 13.8.2023 ו-17.10.2023 בהתאמה) לפיהן התובע והתובעת אינם תושבי ישראל.

2.ואלה העובדות הרלבנטיות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות והמסמכים שהוגשו לבית הדין:

א.התובעים הם אזרחים ותיקים (בני למעלה מ-70).

ב. התובע נולד בישראל ועזב את ישראל בתחילת שנות השמונים לצורך לימודים בארה"ב. התובע המשיך לעבוד ולחיות בארה"ב עד שנת 2015. באותו מועד לפי עדותו הוא החליט לשוב לישראל (יחד עם אשתו, ראו להלן).

ג.התובעת היא ילידת מקסיקו ועלתה כנערה לארץ. התובעת סיימה בישראל לימודי סיעוד, הוסמכה כאחות ועבדה כעשור כאחות בבית החולים אסף הרופא. לאחר שהיא הכירה את התובע, היא נישאה לו ועברה להתגורר יחד איתו בארה"ב.

ד.לבני הזוג שתי בנות. אחת מהן מתגוררת בישראל והשניה בארה"ב. אימה של התובעת התגוררה רוב חייה במקסיקו ונפטרה ב-2024. לתובעת אחות (לא ישראלית) המתגוררת במקסיקו.

ה.בעקבות החלטתם של בני הזוג לשוב לישראל הם רכשו באפריל 2016 דירה חדשה "על הניר" בראש העין. בניית הדירה הושלמה ב-2019, ואז הם נכנסו לגור בה.

ו. בשנים 2019-2023 התובעים חילקו את זמנם בין שהיה בישראל לבין שהיה בחו"ל (בעיקר בארה"ב; התובעת נסעה מספר פעמים לאימה המבוגרת במקסיקו; כמו כן נסעו התובעים לטיולים בארצות אחרות כדוגמת יוון). לפי טענת הנתבע, במהלך מחצית מימי כל שנה משנת 2019 ואילך (בשנת 2020 אף יותר מכך) שהו התובעים בחו"ל.

ז.התובעים פנו לנתבע בעניין תושבותם בישראל רק בשנת 2022: ביום 6.3.2022 הגישה התובעת לנתבע תביעה לקצבת זקנה. ביום 22.5.2022 הגישה התובעת לנתבע שאלון לקביעת תושבות לשוהה בחו"ל. ביום 27.11.2022 הגיש התובע לנתבע הצהרה בדבר שהיה בחו"ל.

ח.באוגוסט 2023 שלח הנתבע לתובעים את החלטותיו בעניין תושבותם. לעניין התובעת, קבע הנתבע כי היא אינה תושבת ישראל משנת 1998, ולכן היא אינה זכאית לקצבת זקנה (התובעת מעולם לא קיבלה קצבת זקנה מהנתבע). לעניין התובע, קבע הנתבע כי יש להפסיק לשלם לתובע קצבת זקנה מחודש מרץ 2021, משום שהתובע "אינו מוגדר כתושב ישראל". ביום 8.9.2023 פנו התובעים לנתבע בעניין וטענו כי הם תושבים חוזרים, אך הנתבע דחה את טענותיהם (ביום 17.10.2023 קבע הנתבע כי התובעת אינה תושבת ישראל משנת 1998), ומכאן התביעה.

ט.יובהר כי מוסכם על הצדדים כי יש לדון בתושבותם של שני בני הזוג יחד. לפיכך נדון בעניינם של התובעים יחד, למעט עניינים עובדתיים ספציפיים לגביהם קיים הבדל בין בני הזוג.

3.עדים

כל אחד מבני הזוג (מהתובעים) הגיש תצהיר והעיד לתמיכה בתצהירו.

תמצית טענות הצדדים

4.התובעים עומדים על טענתם בכתב התביעה שעיקרה (מבחינה עובדתית) שהם תושבים חוזרים שהעתיקו את מקום מגוריהם מארה"ב לישראל. לטענתם, מטבע הדברים חזרתם לישראל היתה הדרגתית, זאת בין היתר משום שנותרו להם קרובי משפחה בחו"ל (בת המתגוררת בארה"ב ואם הנתבעת שעד לפטירתה התגוררה במקסיקו). במקביל, התובעים טוענים כי הם ביססו את טענתם בדבר חזרתם בישראל, תוך פירוט השקעתם בדירה בראש העין אותה רכשו, מסמכים בדבר פתיחת חשבון בנק בישראל, רכישת כלי רכב והרשמה למכון כושר. הם מציינים כי לא נכון להתייחס למספר ימי השהיה שלהם בישראל, הן משום שבפסיקה נקבע כי אין זה המדד היחיד, והן משום שבשנת 2020, בשל מגיפת הקורונה, הם לא יכולים היו לשוב לישראל. ממילא, הם מציינים כי מספר ימי השהיה שלהם בישראל גדל החל משנת 2019 (למעט שנת 2020). במישור המשפטי הם מפנים לפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין דוידי , בו נקבע כי בימינו גמלאים פנויים לטיולים ברחבי העולם, ולכן אין בעובדה שגמלאים אזרחי ישראל מטיילים בעולם לעיתים מזדמנות כדי להפקיע את מעמדם כתושב.

5.לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות. הנתבע סבור כי התובעים לא הוכיחו כי הם תושבי ישראל. הנתבע מצביע על כך שבשנים 2019-2023 התובעים שהו כמחצית מהשנה בחו"ל (בכל שנה), ובשנת 2020 אף יותר מכך. לשיטתו, התובעים התגוררו בחו"ל וביקרו את בני משפחתם בישראל ולא להיפך. הוא מצביע על כך שלתובעים בני משפחה במקסיקו ובישראל, ועל כך שהתובע הודה כי בשנה הנוכחית (2025) הוא שהה בחו"ל עקב ניתוח.