ב"ל 37906-08-14 א' ש' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – החוק) על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 27.7.14, שקבעה כי אין החמרה במצב ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער (להלן - הוועדה).

2.ביום 13.10.97 נקבעו למערער 10% נכות בשל טנטון לפי פריט ליקוי 72(4)(ד)II לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – תקנות הנכות), וכן 5% בשל ליקוי שמיעה לפי פריט ליקוי 72(1)(ב)(2).

בשנת 2000 פרש המערער מעבודתו, ותביעה לדיון מחדש שהוגשה בשנת 2006 נדחתה בהתאם להחלטות הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער הנובעת מהפגיעה בעבודה.

3.הוועדה נשוא הערעור התכנסה כדי לדון בתביעתו של המערער לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות הנכות לפי אישור החמרה מיום 30.7.13. כאמור, הוועדה קבעה כי ההחמרה במצב השמיעה אינה נובעת מהחשיפה לרעש במסגרת העבודה, ומכאן הערעור שלפני.

4.המערער טוען, כי מצב שמיעתו הדרדר כפי שעולה מהבדיקות השונות שהציג בפני הוועדה, כי הנזק השמיעתי נובע מהחשיפה לרעש במסגרת העבודה, כי הפרישה נבעה מהחמרה במצב השמיעה, ולכן אין בסיס לקביעת הוועדה, כי ההחמרה בשמיעה אינה קשורה לעבודה.

5.עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 24.7.14 מעלה בפני הוועדה הונח אישור החמרת מצב מיום 30.7.134, וכן בדיקות שמיעה, בדיקת BERA מיום 3.12.12, בדיקת MRI של תעלות השמיעה מיום 31.12.12 ואישורים רפואיים.

הוועדה ציינה בין ממצאיה (סעיף 7) כי:

"התובע מתלונן כל החמרה קשה בשמיעתו וכן על הפרעת רעשים באוזניים וסחרחורות: 1) בגין הרעשים באוזניים זוכה בנכות המקסימלית; 2) לגבי ליקוי השמיעה עפ"י השוואה בין בדיקות השמיעה 26.2.14 לבדיקת השמיעה ב- 2.11.10 נראה שחלה החמרה קשה בסף השמיעה אלא, שבמהלך השנים האלו לא היה חשוף לרעש כלל ולכן אין לייחס את ההחמרה שחלה בשמיעתו לחשיפתו לרעש עד שנת 2000, השנה שבה הפסיק לעבוד; 3) התובע התלונן לראשונה על סחרחורת שהופיע לאחר הפסקת עבודתו, אין תלונות כאלו לאורך השנים עפ"י בדיקת תיקו הרפואי, ולכן אין מקום לייחס את תלונתו זו לנכותו המוכרת".

הוועדה סיכמה (סעיף 10) כי:

"לאור הממצאים שפורטו הוועדה דוחה את הערר וקובעת כי אין החמרה הקשורה לנכותו המוכרת".

6.תפקידה של הוועדה הרפואית המתכנסת כדי לדון בתביעה לדיון מחדש הוא לקבוע אם חלה החמרה במצב הרפואי, והאם ההחמרה שנמצאה קשורה בקשר סיבתי לפגיעה שהוכרה. במקרה כאן, קבעה הוועדה במנומק כי המערער פרש מעבודתו עוד בשנת 2000, כי היא ערכה השוואה בין הנתונים הרפואיים מאז קביעותיהן האחרונות של הוועדות הרפואיות לבין הנתונים הרפואיים העדכניים – יש אכן מקום לקבוע כי מצב השמיעה הדרדר, אלא שאין לייחס הדרדרות זו לחשיפה לרעש במסגרת העבודה, בהתחשב במועד ההחמרה לעומת מועד הפרישה.