ל' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.בפנינו תביעתו של מר ש.ל. (להלן:"התובע"), כנגד החלטת פקידת התביעות מיום 1.1.15, על פי פיה נדחתה תביעת התובע לדמי פגיעה בגין בקע מפשעתי כתוצאה מאירוע מיום 10.9.14.

טענות התובע:

2.התובע עובד כנהג משאית בעיריית תל אביב. ביום 10.9.14 נפגע התובע במהלך עבודתו בעת שירד מהמשאית כאשר רגלו השמאלית החליקה ממדרגת המשאית ונשאר הוא תלוי על ידיו עד שאבד אחיזה ונפל על צידו השמאלי. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בכתפיו, רגלו השמאלית ומפשעתו. הנתבע כלל לא התייחס לפגיעות התובע בכתפיים וברגל שמאל כמצויין בתביעתו לתשלום דמי פגיעה.

3.לאחר קרות התאונה ולמרות הכאבים שחש המשיך התובע לעבוד מאחר וסבר כי הכאבים יחלפו עם הזמן. התובע התקשה בביצוע עבודתו הרגילה ונעזר בשותפו לעבודה לביצוע המטלות הקשות. עוד באותו היום לאחר שעות הערב פנה התובע לקופת חולים והתלונן על כאבים ועל הגבלה בתנועה בכתפיו ברגלו השמאלית ובמפשעה. למחרת פנה התובע שוב לרופא המשפחה בתלונה על כאבים וקבל חופשת מחלה למספר ימים.

4.ביום 12.9.14 משלא היה ביכולתו להמשיך בעבודתו אף לא במתכונת חלקית, דיווח התובע למעסיקו על התאונה. לאור תלונותיו הופנה התובע ביום 16.9.14 לבדיקת אולטרהסאונד אשר הדגימה בקע מפשעתי משמאל.

5.חרף תלונות התובע אודות פגיעה בכתפיו ברגלו השמאלית ובמפשעה ולמרות שהתייחס לכך בתביעה לדמי פגיעה, הנתבע דחה תביעתו רק בהתייחס לפגיעה במפשעה והתעלם לחלוטין מפגיעותיו בכתפיו ורגלו השמאלית.

6.מחקירת התובע עולה כי המועד בו נפגע לא היה במהלך רגיל של העבודה מאחר ואותו יום היה יום עמוס בפחי אשפה על כן נאלץ לעלות ולרדת מהמשאית יותר מביום עבודה רגיל. הסיטואציה בה התובע מחליק ממדרגות המשאית ונתלה עם ידיו בידית באחיזה כאשר כל גופו באוויר איננה מאמץ רגיל שהתובע מבצע בדרך כלל בעבודתו.

7.אין חולק כי התובע קבל טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע, עוד ביום 10.9.14. התובע הפסיק עבודתו ביום העבודה עם סיום המשמרת עת פנה לקבלת טיפול רפואי. עם זאת ניתן לראות ביום 11.9.14 כפי שהוסכם בין הצדדים כי התובע פנה לקבלת ימי מחלה בעקבות התאונה, כמועד הפסקת העבודה. ביום 12.9.14 דיווח למעסיקו על הפגיעה ולאחר מכן לא שב לעבודה על כן, הפסקת עבודה נעשתה תוך 72 שעות ממועד האירוע. יש לקרוא את סעיף 84(2) כך שהקביעה תוך 72 שעות תתייחס גם לעניין הפסקת העבודה ולא רק וקבלת טיפול הרפואי.

8.למרות שהתובע נשאר במקום העבודה באותו יום עד לתומו בשל תחושת אחריות והמשיך לעבוד חרף הכאבים מהם סבל, אין בהישארותו במקום העבודה ביום האירוע או במהלך היום שאחריו ללמד על אי התקיימות הדרישה בדבר הפסקת העבודה.