ב"ל 30976-10-14 ח' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים (נפגעי עבודה), מיום 30/9/14 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה למערערת נכות זמנית בשיעור 10% מיום 1/4/14 ועד 31/3/15 ("ההחלטה").

2.ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למערערת, ביום 2/6/14 נכות יציבה בשיעור 10% מיום 1/4/14, לפי פריט ליקוי 71(1)(בII). המערערת הגישה ערר על החלטה זו, אשר נסוב על הנכות גובה הנכות בלבד.

3.הוועדה התכנסה לדון בעררה של המערערת ביום 30/9/14, בהרכב מומחה באורטודפיה, מומחה בגסטרואנטרולוגיה ומומחה ברפואת אף אוזן גרון. לאחר שעיינה במסמכים הרפואיים שעמדו לפניה והקשיבה לתלונות המערערת, ערכה הוועדה בדיקה קלינית. הוועדה ציינה כי המערערת "לא עברה טיפול אצל קלינאית תקשורת, לא עברה טיפול ניתוחי, לא מטופלת בתרופות". בבדיקה הקלינית "נשמעה צרידות ניכרת, צוואר תקין". הוועדה סרקה את ממצאי בדיקות מיתרי קול עם סיב אופטי בבית חולים נהרייה. בבדיקה מיום 18/11/12 "מיתרי קול סדירים בתנועה שמורה עם אי סגירה קלה בפינציה". בבדיקה מיום 2/4/14 "מיתרי קול תקינים בתנועה טובה, גירוי רירית ... שיכול להתאים לרפלוקס".

הוועדה דחתה את הערר וקבעה למערערת נכות בשיעור 10%, לפי פריט ליקוי 71(1)(בII), אולם שינתה את הנכות הצמיתה לנכות זמנית.

עיקר טענות הצדדים בערעור:

4.טענת הערעור היא שהפיכת הנכות הצמיתה לנכות זמנית, ללא אזהרה של המערערת, פגעה באופן ממשי בזכויותיה מאחר שההחלטה יצרה חוב כספי שעל המערערת להשיב.

5.לטענת המשיב, לא נפל בהחלטת הוועדה כל פגם משפטי, שכן לוועדה מסורה הסמכות לקבוע כי מצבו של הנפגע זמני ולא יציב, ובלבד שההחלטה סבירה ומנומקת.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.