ש' ל' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.התובעת הגישה תביעה להכיר בפגיעה הנפשית מיום 3.12.15 כ"פגיעה בעבודה".

2.התובעת ילידת שנת 1954.

3.התובעת משמשת עובדת במשרד הרווחה משנת 1995, והחל משנת 2000 משמשת כעובדת סוציאלית ביחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע.

4.בתקופה החל מ-1.6.2013, עת החלה לעבוד ביחידה עובדת סוציאלית חדשה בשם גב' שרון בלום (להלן: שרון), נעכרה מערכת היחסים בין עובדות היחידה לבין התובעת, וזאת לפי טענתה. התובעת טוענת כי מאותו מועד ואילך השתנתה מערכת היחסים בצוות, כך שהתובעת מצאה עצמה מוקצית ומבודדת חברתית ומקצועית.

5.ביום 3.12.2013 שבה התובעת לעבודה לאחר יום חופשה, וגילתה, כי היא לבד במשרד, דבר זה לא הודע לה מראש. כשהגיעה התובעת המתינה לה הודעה שנקבעה לה פגישה עם מטופלים, והפגישה שהייתה קבועה לה מראש נעלמה מהיומן ללא תיעוד. בנוסף הייתה אמורה לצאת לבדיקה בצהרי היום ולא ידעה אם מישהו יגיע להחליפה. התובעת חשה בדידות, עלבון והשפלה.

כמו כן, התובעת גילתה באותו יום, כי שרון חברה בוועדת היגוי דבר הנחשב הטבה שניתנת לעובדים ותיקים. הענקת ההטבה לשרון שהינה העובדת החדשה, ולא לתובעת שהינה עובדת ותיקה גרמה לתובעת לקריסה נפשית "ב-3.12 חלפה לי התקווה..." (עדות התובעת, עמ' 12 שורה 28).

6.כתוצאה מאירוע זה נתקפה התובעת חרדה ושקעה בדיכאון חריף. היא מטופלת מאז תרופתית ולא שבה לעבודה עד היום.

7.לאחר ששמענו את עדי הצדדים מצאנו כי התובעת הוכיחה כי התיאור המופיע בתצהירה ביחס ליום 3.12.2013 הינו אירוע שיא. עדות התובעת נתמכה בעדותיהן של גב' דליה אהוד, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים במחוז הדרום, ושל גב' רחל אבידן, המפקחת הארצית על יחידת הסיוע. התובעת נפגשה עם גב' אהוד בתאריך 5.12.2013 וסיפרה לה על המשבר הנפשי בו היא מצויה. הגב' אהוד מסרה בעדותה כי "לאורך כל הפגישה היו לה פרצי בכי ובנקודת זמן מסוימת היא אמרה שהיא רוצה להתאבד, שנמאס לה" (עמ' 4 שורות 19-20). לעדות זאת יש חשיבות בשל המועד בו התקיימה הפגישה עם גב' אהוד שהוא יומיים לאחר אותו אירוע שיא לו טענה התובעת.

גב' אבידן הודתה בחקירתה אצל חוקר המוסד לביטוח לאומי כי ידעה היטב עם כניסתה לתפקיד מילוי מקום לתקופה של כחצי שנה מאז מאוגוסט 2013, כי התובעת טוענת שהצוות מחרים אותה (נספח נ\5).

ביום האירוע 3.12.2013 שלחה התובעת לגב' אבידן הודעת טקסט ובה כתבה את הדברים הבאים: