ב"ל 23051-06-14

1.המערערת סובלת מליקויים רפואיים שונים, ונקבעו לה 69% נכות רפואית יציבה מתוכם 60% בגין סכרת עם סיבוכים כאשר הסיבוך הינו רטינופתיה (בגינה נקבעו 15% נכות עקב ליקוי הראייה) וכן 10% בגין טריגר פינגר, בהתאם לפריט ליקוי 35(1)(ב) לרשימת הליקויים.

ביום 27/2/14, ועדה לעררים לעניין אי כושר בנכות כללית (להלן: "הועדה") קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה לתפקד כעקרת בית, ובכך דחתה את עררה.

החלטה זו הינה מושא הערעור אשר בפניי.

2.להלן עיקר טענות המערערת:      

א.החלטת הועדה מהווה מסקנה בלבד והיא נעדרת הנמקה מספקת בהתאם להלכה הפסוקה, ובכך נפל פגם משפטי בהחלטתה.

ב.הועדה לא בחנה את נסיבותיה האישיות של המערערת, את נכויותיה, את כושרה האינטלקטואלי, השכלי והפיזי והסתפקה בציון הערה לפיה היא לקחה בחשבון את גילה.        

ג.         מפרוטוקול הועדה עולה כי הועדה לא יצאה מנקודת מוצא של דרגת אי כושר בשיעור המקביל לדרגת הנכות הרפואית אשר נקבעה למערערת, כשאין הנמקה מעמיקה ונרחבת מדוע הועדה סטתה מדרגת הנכות הרפואית בשיעור של 69% שעה שהיא קבעה כי המערערת לא איבדה 50% לפחות מכושרה לתפקד.

ד.מהחלטת הועדה עולה כי הועדה סברה כי המערערת סובלת ממגבלה, אך לא מדובר במגבלה משמעותית וזאת מבלי לנמק זאת.

ה.הועדה התייחסה בעיקר לסיבוך ממנו סובלת המערערת כתוצאה ממחלת הסכרת אך לא התייחסה לנכות ממנה סובלת המערערת בידה.

3.להלן עיקר טענות המשיב:

א.        התייחסות הועדה לקביעת רופא העיניים מיום 28/9/12, אשר מסמלת את צמצום אחוז הנכות הרפואית, מהווה נימוק מספק.

ב.         ההלכה הפסוקה בעניין מוהרה דנה בכושר לתפקד בעבודה. הכושר האינטלקטואלי אינו צריך להיבחן בעניינה של המערערת, שהינה עקרת בית עם מיעוט ליקויים ומיעוט מגבלות בשל אותם ליקויים.

ג.         רופא עיניים קבע ביום 28/9/12 כי המערערת מסוגלת לעבודה.

ד.    רופא פנימאי קבע ביום 6/12/12 כי המערערת מסוגלת לתפקד ללא מאמץ גופני ניכר.