אשרף(אסיר) נ' פרקליטות מחוז דרום

פסק דין

בפני תביעתו של התובע, שהוא אסיר, כנגד הנתבע, שירות בתי הסוהר, לפיצוי בסך 1,200 ₪ בגין אובדן חפצים אישיים שונים, במהלך חיפוש שנערך על פי הנטען בתאו ביום 6/11/2012.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם, בחקירות העדים מטעם הצדדים בפני ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

החלטתי להעדיף את עדותו של העד מטעם הנתבע, מר דימיטרי גלוחוב, שהיה נוכח בעת ביצוע החיפוש הנזכר בכתב התביעה, על פני עדותו של התובע, והגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי החפצים שנטען על ידו כי נעלמו במהלך החיפוש, אכן נעלמו במועד זה.

מר גלוחוב תיאר באופן מפורט וקוהרנטי את הליך החיפוש שבוצע בתאו של התובע.

לטענתו, בעת החיפוש מותירים נציגי הנתבע אסיר אחד מבין האסירים הכלואים בתאו של התובע, על מנת שיפקח, במו עיניו, על הליך החיפוש. אסיר זה, מר חמאיל, אף חתם, בחתימת ידו, על גבי טופס שכותרתו "טופס חיפושים – ימ"ז דרום" כי לא נגרם נזק ולא נלקחו דברים מלבד הדברים המפורטים בסעיף ה"ממצאים" בטופס (ואין ביניהם את החפצים להם טוען התובע בכתב התביעה – י.ב.).

התובע ניסה, בתחילה, להכחיש את דבר נוכחותו של נציג מבין האסירים בעת ביצוע החיפוש, ורק לאחר שעומת עם העובדות, השיב כי מר חמאיל לא יכול היה לראות את החיפוש ממקום עומדו וכי ממילא אינו יודע קרוא או כתוב.

יש לציין כי התובע, שידע, עוד בעת עריכת החיפוש, כי מר חמאיל היה נוכח בעת עריכת החיפוש, בחר שלא להביאו לעדות (למשל, כדי לבסס את הטענה כי לא ראה את החיפוש או כי חתם על המסמך מבלי להבין את הכתוב בו).

כידוע, הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה:  "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"  (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). 
 
ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: 
"הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי – י.ב.).

אם לא די בכך, הרי שהתובע עצמו לא היה נוכח בעת החיפוש, ולכן לא ברור על מה נסמכת טענתו כי האסיר, מר חמאיל, לא יכל לראות את החיפוש ממקום עומדו.

עוד יש לציין כי התובע, למרות שניתנה לו האפשרות לעשות כן, בחר שלא לחקור את מר גלוחוב על עדותו, ולפיכך, גירסתו העקבית לפיה לא נלקח מהתא אף חפץ מעבר לחפצים המפורטים בסעיף ה"ממצאים" בטופס החיפוש, לא נסתרה כלל. יש לזכור כי מר גלוחוב, בניגוד לתובע, נכח בעצמו בעת החיפוש בתאו של התובע ועדותו היא עדות ישירה.

כידוע, בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה שאינה קבילה, ואינו כבול בסדרי הדין (סע' 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984), ואולם, נשמר הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה" ועל תובע המבקש להוציא מחברו, להוכיח ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי את כל יסודות תביעתו.

עולה מן המקובץ, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו. ודוק, אין די בעצם הטענה כי נעלמו חפצים שונים מחזקתו של התובע, ועליו להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הדבר אירע בשל מעשה או מחדל של הנתבע או מי מטעמו, ולא, למשל, בשל מעשה או מחדל של מי מן האסירים השותפים לתאו.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע את הוצאות הדיון בתביעה בסך 300 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע - בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: