אשטמקר ואח' נ' אלון ואח'

פסק דין

תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975. שני התובעים נפגעו בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.11.09 לרכב ההסעות לעבודה בו נסעו בדרכם לעבודה. אין מחלוקת לעניין החבות והמחלוקת היא בעניין גובה הנזק בלבד. אבחן עניינו של כל אחד מהם בנפרד.

התובע 1

התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 4.12.79, עבד כמפעיל מכונה להרכבת רכיבים ומעגלים (SMT), בחב' סנמינה – SCI מערכות תל אביב בע"מ (להלן: "סנמינה") ולטענתו השתכר 6,153 ₪ ברוטו לחודש ולאחר ניכוי מס – 5,953 ₪. היה בן 30 כמעט ביום התאונה והוא בן 33 וחצי כיום.

מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר אנקשטיין, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין ע"ש צווארי. עוד קבע המומחה כי יש להכיר בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע מיום התאונה ועד ליום 16.2.10, כנכות זמנית בשיעור 100%. התובע נעדר מעבודתו בכל תקופה זו.

הפסד שכר לעבר

התובע טוען כי בשלושת החודשים שנעדר מעבודתו, שולם לו רק 75% משכרו ועל כן הפסיד 25% משכרו בכל חודש ובסך הכל 4,464 ₪ ובשיערוך להיום 5,150 ₪. לטענת התובע, גם לאחר שובו לעבודה הרוויח פחות מאשר הרוויח קודם לתאונה ובשנת 2011 הרוויח מעט יותר משום שעבד במשמרת לילה. התובע מבקש לקבל פיצוי גלובלי שישקף את העובדה כי שכרו לא עלה בשנים שלאחר התאונה ואף מעט ירד ומבקש פיצוי של 30,000 ₪ למשך 3 שנים, משובו לעבודה ועד מועד כתיבת הסיכומים. בסך הכל בגין הפסד שכר לעבר תובע התובע 35,150 ₪.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי השכר המצטבר של התובע בשנת 2009, עד לחודש אוקטובר עמד על 59,000 ₪ נטו, כלומר 5,900 ₪ נטו לחודש ולאחר הצמדה – 6,235 ₪. לטענת הנתבעים, התובע קיבל דמי פגיעה מן המל"ל בחודשים נובמבר ודצמבר 2009 (6,216 ₪) ולאחר מכן קיבל את יתרת דמי הפגיעה באמצעות המעביד. לטענת הנתבעים, עיון בתלושי השכר של התובע מצביע על כך שהתובע השתכר בחודשים נוב' ודצב' 2009 סך של 6,000 ₪ בקירוב ובחודשים ינו' ופבר' 2012 (הכוונה כנראה ל – 2010), השתכר כ – 5,600 ₪, היינו 300 ₪ פחות מלפני התאונה ובסך הכל הפסד של 600 ₪, אשר בשיערוך עומד על 700 ₪ וזהו הפיצוי שיש לפסוק בגין הפסדי השכר בתקופת אי הכושר לטענת הנתבעים.

אשר לתקופה שלאחר תקופת אי הכושר, טוענים הנתבעים, כי עיון בתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו מראה כי שכרו של התובע לא רק שלא ירד מלפני התאונה, אלא אף השביח בממוצע ב - 25%. על כן לטענת הנתבעים אין מקום לכל פיצוי לגבי הפסד השתכרות בעבר לאחר שובו של התובע לעבודה.

הפסד שכר לעבר - הכרעה

עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע, מראה כי שכרו המצטבר לעשרת החודשים הראשונים של שנת 2009 ברוטו עמד על כ – 61,000 ₪ ובניכוי כ – 200 ₪ מס הכנסה לחודש, עמד על כ – 59,000 ₪ ובכך אני מקבלת עמדת הנתבעים כי שכרו החודשי של התובע לפני התאונה, הוא בסיס השכר, עמד על 5,900 ₪ נומינלי ובהצמדה להיום על 6,350 ₪. כפי שמציינים הנתבעים, שכר זה לא ירד בפועל בחודשיים הראשונים שלאחר התאונה (היינו נוב' ודצמ' 2009) אולם הוא ירד מעט בחודשיים שלאחר מכן. עיון בתלושי השכר של חודשים ינואר ובפברואר 2010, יראה כי ממוצע השכר ברוטו עמד על 5,650 ₪, אולם היה ניכוי של כ – 50 ₪ בלבד לחודש של מס הכנסה ועל כן השכר נטו בהם עמד על 5,600 ₪ לחודש.

היות שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, טענת התובע, כי ה"מעסיק המורשה" משלם לנפגע העבודה רק 75% משכרו צריכה להיתמך במסמכים ובענייננו, נראה כי המסמכים אינם תומכים בטענה זו. ייאמר כי גם הגב' יעל ידעי מסנמינה, שהעידה מטעם הנתבעים, השיבה בחיוב לשאלה: "כלומר, אם אדם קיבל 90 ימי מחלה, זה למעשה הוא קיבל משכורת רגילה לולא תאונה של שלושה חודשים?" (ע' 12 ש' 19-21 לפרוטוקול). אשר על כן אני קובעת כי לתקופת אי הכושר יש לחייב את הנתבעים בפיצוי של 700 ₪ כמוצע על ידי הנתבעים.

עיון בתלושי השכר של דצמבר 2010, דצמבר 2011 ומאי 2012 מראה כי שכרו של התובע לא נפגע בתקופה זו, כשבדצמבר 2010 מראה תלוש השכר של התובע כי השתכר במצטבר סכום של 92,473 ₪ ונטו, כ – 89,500 ₪, היינו שכר חודשי נטו של כ – 7,460 ₪ ובהצמדה להיום – 7,900 ₪ שלא ניתן לראות בהם ירידה בשכרו של התובע. גם בשנת 2011 היה שכרו של התובע דומה ובשנת 2012 עד מאי, הייתה ירידה קלה בשכרו (ל – 7,125 ₪ נטו). אומנם צודקים הנתבעים כשמציינים כי מדובר בנתונים חלקיים בלבד לשנה זו, יחד עם זאת מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובלי לגבי הפסדי השכר בעבר מעבר לתקופת אי הכושר, בסכום של 5,000 ₪.

סך הכל אם כן, הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר יעמוד על 5,700 ₪.

פגיעה בכושר השתכרות

אשר לעתיד, סבור התובע כי יש לקבוע לו 5% גריעה מכושר ההשתכרות, שכן גם בעתיד שכרו יהיה נמוך מן השכר שיכול היה להיות וכן גם אם שב לעבודה הוא נמצא בסכנה כי אם מטעם כלשהו יעזוב מקום עבודתו, יקשה עליו למצוא מקום עבודה בו ישתכר שכר דומה. על כן תובע התובע פיצוי של 76,070 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד.

הנתבעים מפנים לחוות דעת המומחה אשר קבע כי "טווח תנועות עמוד השדרה הצווארי מוגבל בדרגה מזערית. הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה". על כן לטענת הנתבעים, לא נגרע כושר ההשתכרות של התובע. הדבר מתחזק נוכח שלוש השנים שחלפו מאז התאונה, בהן התובע השביח שכרו. על כן, לעמדת הנתבעים יש מקום לכל היותר לפיצוי גלובלי והם מעמידים אותו על סכום של 10,000 ₪.

פגיעה בכושר השתכרות - הכרעה

לנוכח האמור לעיל, ספק אם ניתן לומר כי כושר ההשתכרות של התובע נפגע והדברים מתאימים גם לאמור בחוות דעת המומחה, אשר סבר כי מדובר בפגיעה זעירה בתנועות הצוואר. בנסיבות אלה, נראה כי צודקים הנתבעים כשמציעים לקבוע פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה. ראה בהקשר זה תא (ק"ג) 1294/05 הירש נ. אי.איי.גיי. ביטוח זהב בע"מ (אליו הפנה ב"כ התובע) שם נקבע:

"אין חולק כי מאז התאונה ועד היום לא חל שינוי לרעה במשכורתה של התובעת, נהפוך הוא, המשכורת השביחה. אין גם אינדיקציה, בחוות הדעת הרפואית, לטענות התובעת בדבר כאבים בהפעלת היד, אלא נאמר שם שהנכות ניתנת עקב קיצור העצם, ולא דובר על כאבים בצוואר או ביד, למעט הגבלה קלה. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לכמת את הנכות התפקודית של התובעת, והפיצוי יחושב על בסיס גלובאלי."