אשור נ' אלמוג (תורג'מן) ואח'

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בתיק זה, במסגרתו נדחתה התובענה שהגיש המבקש למתן סעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של הרישיון להפעלת מונית שמספרו 1180 (להלן – הזכות הציבורית), עד למתן החלטה בערעור המבקש על פסק הדין.

עם תחילתו של ההליך בפניי הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שנקטה המשיבה בקשר לזכות הציבורית. בהחלטתי מיום 9.2.10 קבעתי כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו עד למתן פסק דין בתובענה.

עם מתן פסק הדין פקע עיכוב הליכי ההוצאה לפועל ומטרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הייתה להמשיך את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור.

המשיבה 1 (להלן – המשיבה) העלתה טענת סף לפיה אין מקום לתת צו עיכוב ביצוע כאשר מדובר בפסק דין הצהרתי גרידא.

בהחלטתי מיום 20.9.10 הוריתי למבקש להתייחס לטענתה של המשיבה, וכן לתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולהשלכתה על בקשתו. בתקנה זו, שעניינה סעד זמני לתקופת הערעור, נקבע כי:

"(א) בית המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכל עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.

...

(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על פי תקנת משנה (א) נתונות לבית המשפט שלערעור."

בתגובתו טען המבקש כי מתקנה זו עולה כי אין ממש בטענת המשיבה לפיה לא ניתן לעכב ביצוע של פסק דין הצהרתי, שכן התקנה מלמדת כי ניתן לעשות זאת באמצעות מתן סעד זמני לתקופת הערעור.

עוד טוען המבקש כי מאחר והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה לפני הגשת הערעור, נתונה הסמכות להכריע בה לבית משפט זה ולא לבית המשפט המחוזי.

פסק הדין לא כלל סעד אופרטיבי אשר ניתן לעכבו. על המבקש היה, אפוא, להגיש בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור ולא לעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן אלו שני סעדים נפרדים אשר חלות עליהם הוראות שונות (להבחנה בין עיכוב ביצוע ובין סעד זמני לתקופת הערעור ראו החלטתו של השופט דנציגר שניתנה לאחרונה בע"א 7682/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים,7.11.10) והמקורות המאוזכרים שם).

גם אילו הוגשה הבקשה כבקשה למתן סעד זמני, לא היה בכך כדי לסייע למבקש.

לאחר הגשת הבקשה שבפניי הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

מאחר והסעד המבוקש הינו מתן סעד זמני לתקופת הערעור, חלות על הבקשה הוראות תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות ההוראה כי במקרה שהוגש ערעור תהיה הסמכות למתן הסעד הזמני נתונה לבית המשפט שלערעור.

אני דוחה את טענת המבקש לפיה אם הוגשה הבקשה לסעד זמני לפני הגשת הערעור קנתה הערכאה הראשונה סמכות לדון במתן הסעד הזמני גם לאחר הגשת הערעור.

לפי לשונה של תקנה 471(א), רשאית הערכאה הראשונה להורות על מתן סעד זמני כל עוד לא הוגש ערעור.

גם מלשון תקנה 471(ג) ("הוגש ערעור... יהיו הסמכויות... נתונות לבית המשפט שלערעור") ניתן ללמוד כי עם הגשת הערעור מאבדת הערכאה הראשונה את סמכותה ליתן סעד זמני וזו עוברת לערכאת הערעור.

הדברים מפורשים בספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 866 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995):

"דין הסמכות המיוחד לתקנה 471 מחייב מבקש, שפנה לפני הגשת הערעור אל הערכאה הראשונה, לדאוג לכך, שבקשתו תידון לפני שהוגש הערעור, או בקשת הרשות לערער, שאם לא תידון עד אותו מועד, יהא בית המשפט נטול סמכות להיעתר לו".