ארליך נ' יין ניהול ושיווק ואח'

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

בפני תביעת התובע לחייב את הנתבעים בסך 22,000 ₪.

בחודש 10/09 התקשר התובע בהסכם לרכישת דירה בפרויקט בניה בתל אביב, באמצעות מתווך, מר שפירא (להלן – שפירא).

לאחר מכן, נמלך התובע בדעתו וביטל את ההסכם, דבר שהתאפשר לו לעשות, ולבסוף לא שילם דמי תיווך לשפירא, בהסכמתו.

זמן קצר לאחר מכן, ביום 16.11.09, ראה התובע, כך לטענתו, מודעה בעיתון התייחסת לאותו פרוייקט ובה מפורסמת אותה דירה והפעם עם חניה, תוספת שלא היתה בהסכם הקודם.

כעת, החליט התובע לרכוש את הדירה, בתוספת החניה, ואכן נכרת הסכם רכישה, שקויים.

ברכישה זו, שילם התובע דמי תיווך לנתבעים או מי מהם (הנתבע 2 הינו מתווך והבעלים של נתבעת 1), שנכחו בעת החתימה ופעלו אף הם כמתווכים בפרוייקט. אין מחלוקת בין הצדדים לענין התשלום כאמור.

בסמוך לאחר מכן, כך התובע, פנה אליו שפירא וטען כי מגיעים לו דמי תיווך בגין העיסקה ואיים בהגשת תביעה.

התובע שילם לשפירא חלק מדמי התיווך שנדרשו, בסך 10,400 ₪ כולל מע"מ, כאשר לטענתו שפירא דרש 22,000 ₪, בהתאם לסיכום ביניהם עוד בשלב בו בוצעה הרכישה ב"סיבוב הראשון", אך בשלב זה שולם לו רק חלק, כאמור.

ומכאן, לטענת התובע כלפי הנתבעים.

לשיטתו, בפגישה שנערכה לצורך חתימת הסכם הרכישה (השני), שטח התובע בפני הנתבע 2 את התחייבותו לשפירא, והביע חשש כי ייאלץ לשלם פעמיים לשני מתווכים, בעבור אותה דירה.

לטענתו, הנתבע 2 השיבו שאין לו מה לדאוג וכי "הוא ומר שפירא זה היינו הך" (ראה כתב התביעה).

עוד אמר לו הנתבע 2, לטענתו, כי אם ייתבע על ידי שפירא, הוא יטפל בנושא וישלם לו את שכרו. לדבריו, הדברים נאמרו בנוכחות עדים שנכחו בפגישה, ועל כך להלן.

הנתבעים מכחישים תיאור זה של התובע. לשיטתם, הם היוו הגורם היעיל לעיסקה, והם גם אמרו לתובע במעמד הפגישה דנא כי שפירא לא זכאי לדמי תיווך כלל.

דיון והכרעה

העידו בפני התובע והנתבע 2, וכן עו"ד יצחק הרמן, שנכח בפגישה המדוברת, ששימש עוה"ד של הפרוייקט המדובר.

לאחר שהתרשמתי מהעדויות ועיינתי בכתבי הטענות – אני סבור כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה.

השאלה המרכזית בתיק איננה מיהו הגורם היעיל שזכאי לדמי תיווך – הנתבעים או שפירא.

התובע שילם דמי תיווך לנתבעים, והוא כלל איננו דורש השבה של הכספים או חלקם. טענתו הינה כי הנתבעים התחייבו בפניו "לכסות" את דרישות שפירא, ככל שיהיו, וממילא, עולה מטענתו זו כי הסתמך על ההתחייבות שניתנה לו מאת הנתבעים בעת הסכמתו לשלם להם דמי תיווך, בבחינת "השתק מצג".