אריאל נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, בגין דוח 9010200632, שעניינו שימוש בטלפון נייד בשעת נסיעה, מיום 29.3.12 (להלן: "הדוח").

טענות הצדדים

המבקש טען כי שלח בקשה להשפט באיחור בן יומיים בלבד, וכי הדוח ניתן לו שלא בצדק ובחוסר התחשבות מצד השוטר. לטענתו, היה בלחץ ובדרכו למשטרה משום שארנקו נגנב, והשיחה שביצע היתה למשטרה, תוך שהוא מחזיק את המכשיר בידו, כששתי ידיו על ההגה, ועיניו מופנות לכביש.

בפרק דברי הנהג בדוח נרשם: "דיברתי עם המשטרה, כי הארנק שלי נגנב".

המבקש צירף אישור מהמשטרה בדבר הודעה על אבידה, ממנה עולה כי ביום רישום הדוח, ניגש לתחנת המשטרה בקרית שמונה והודיע כי ארנקו אבד תשעה ימים קודם לכן בקניון בקרית שמונה.

עוד צירף אישור על תלונה בדבר גניבה שאירעה ביום 15.6.12 בתל אביב. לא ברור מה נגנב.

בנוסף, צירף אישור מהמרכז לגביית קנסות, לפיו בתאריך 10.10.12 שילם את סכום הקנס המקורי, בתוספת 500 ₪ פיגורים.

המשיבה מתנגדת לבקשה נוכח האיחור בשליחת הבקשה, תשלום הקנס לאחריו יש לראות את המבקש כמי שהודה, הורשע ונשא בעונשו וסופיות הדיון. בנוסף, הארנק אבד תשעה ימים עובר לשיחת הטלפון מושא הדוח, ולכן לא ברורה טענת הלחץ.

דיון והכרעה

דין הבקשה להדחות, וטעמיה של התביעה מקובלים עליי.

המבקש מודה, למעשה, בביצוע העבירה המיוחסת לו, בכך שאכן שוחח בטלפון בשעת נסיעה.

הוא טוען כי שוחח עם המשטרה, משום שהיה בלחץ בגלל גניבת ארנקו.

גם לו גילה באותו רגע שארנקו נגנב, היה עליו לבצע את שיחת הטלפון במקום בטוח ולא בשעת נסיעה, וטענתו איננה מהווה הגנה עפ"י החוק.

בפועל, התברר כי איבד את ארנקו (להבדיל מנגנב ארנקו) תשעה ימים קודם לכן, ועל כן לא ברורה טענתו כי מדובר בשיחה דחופה מתוך לחץ.

התלונה המתייחסת לגניבת ארנקו מתייחסת לאירוע שהתרחש שלושה חודשים אחרי מועד רישום הדוח.

מששילם את הקנס, אכן רואים בו כמי שהודה, הורשע וריצה את עונשו.

בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה להארכת המועד להגשת בקשה להשפט בגין הדוח, ואני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: