ארטיום(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הועדה"), מיום 12.08.13, אשר דחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם.

1.העותר מרצה מאסר ראשון למשך 14 שנים בגין עבירת הריגה שביצע בהיותו בן 16 וחמישה חודשים. העותר, יחד עם שני אחרים, החליטו לנקום במנוח, ארבו לו מחוץ לביתו כשהם מצוידים בסכין, אלת בייסבול ואקדח עט. העותר ושותפיו הפתיעו את המנוח, היכו אותו ודקרו אותו למוות.

שותפו הבגיר של העותר נידון ל- 16 שנות מאסר והנאשם השלישי הורשע בסיוע לרצח ונידון לחמש שנות מאסר.

2.הוועדה קבעה שמדובר בחומרת העבירה מהדרג העליון וציטטה מסעיף 21 לגזה"ד נושא מאסרו של העותר ושותפיו שגרמו באלימות מעוררת פלצות למות חברם בשל ענייני כבוד ועל רקע סכסוך בשל זוטות ומסעיף 28 לגזה"ד לפיו העותר הוא הגורם לכל האירוע.

3.הוועדה ציינה את עברו הפלילי של העותר בגין מספר רב של עבירות אלימות ורכוש כולל חבלה כשהעבריין מזוין, נשיאת נשק והחזקת סכין.

4.הוועדה קבעה, לאחר ששמעה את ב"כ הצדדים ועיינה בתיקו האישי של העותר, שהעותר יצא ידי חובתו על מנת להוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם, אך עליה לבחון אם העותר הוכיח ששחרורו לא יהווה סכנה לציבור. בעניין זה עליה לקחת בחשבון את סוג העבירה בה הורשע, את עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות של העותר ואם יש תכנית שיקום, עדיפה תכנית רש"א, שמאיינת את מסוכנותו.

5.הוועדה קבעה שבמקרה זה מדובר בעותר בעל עבר מכביד עם הרשעות עוד בהיותו קטין, חלקן קשורות באלימות כשהעבריין מזוין, נשיאת נשק, גניבה ופציעה וכל אלה מצביעים על אופיו ומסוכנותו.

6.הוועדה עיינה בכובד ראש בתכנית רש"א המוצעת, שבד"כ נטיית הוועדות לתת לה משקל, אך תכנית רש"א אינה חזות הכול ונדרש לבחון אם היא מתאימה לעותר ומאיינת את מסוכנותו.

7.הוועדה מצאה שהפיקוח המוצע בתכנית רש"א אינו מספיק, היות ותקופת הפיקוח הינה לשנה בעוד תקופת התנאי הינה 4 שנים ואין בהארכת תקופת הפיקוח (במידה וניתן להאריכה) כדי להוות גורם לאיון מסוכנותו.

הוועדה מציינת כי בדו"ח העו"ס מיום 11.12.12 נכתב שהעותר זקוק לטיפול ותמיכה אינטנסיבית לאחר שחרורו, גם לאור גילו הצעיר והעבירה שביצע, ובשל חוסר ניסיונו להתנהלות עצמאית מחוץ לכלא ועברו הפלילי העשיר עוד בהיותו קטין.

8.הוועדה לקחה בחשבון את עמדת קורבן העבירה, אמו של המנוח.

9.הוועדה התחשבה ביציאתו של העותר ל-51 חופשות, בגילו הצעיר, ובעובדה שהתארס ועתיד להיות אב, אך לקחה בחשבון את סוג העבירה והדגישה שאין ספק שהינה עבירה חמורה ביותר.

10.הוועדה התחשבה בקביעת מסוכנותו של העותר גם בעברו המכביד בהיותו קטין ולמרות התנהגותו החיובית בכלא והשתתפותו בקורסים, מצאה שהעותר לא עמד בנטל להוכיח ששחרורו לא יהווה סיכון לציבור.

נימוקי העתירה:

1.העותר ביצע את העבירה בהיותו קטין והחל בריצוי מאסרו בגיל 16 וחמישה חודשים.

2.העותר הינו אסיר באגף השיקום הפרטני, עובד במפעלים מחוץ לכלא, יצא ל-51 חופשות, התארס ומצפה לבת בכורה. התנהגותו במשך 9.5 שנים בכלא מופתית, ללא בעיות התמכרות והוא נעדר חמ"ן שלילי. חוו"ד גורמי הטיפול בעניינו הן חיוביות, הוא הוכיח את עצמו, השתלב בכל טיפול שהוצע לו ומביע חרטה ואמפטיה.

3.מחוו"ד הסוציאלית מיום 04.07.13, עולה שהעותר ניצל את מאסרו לטיפול משמעותי, הוא הגיע לתובנות ולוקח אחריות.

4.מטופס 903, שהיה בפני הוועדה, עולה שהעותר מודה בביצוע העבירה, מתחרט ומצטער עליה, מודע היטב לחומרת העבירה ולהשלכותיה והוא עבר תהליך משמעותי ואינטנסיבי במאסרו.

5.אין חולק שהעותר עשה כל שיכל מבחינה שיקומית בכלא ושסיכויי הטיפול בו גבוהים ואין חולק שהוא נמצא ראוי לשחרור.