ארוסי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, על החלטת ועדה לעררים – אי כושר, מיום 22.2.11 (להלן – הועדה).

2.ביום 8.4.10 הועדה קבעה למערער 60% אי כושר. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין (בל 31685-05-10). ביום 19.12.10, ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, לפיה עניינו של המערער יוחזר לועדה על מנת שזו תשקול שוב עמדתה לגבי שיעור אי הכושר ותנמק את החלטתה, לאור אחוזי הנכות הגבוהים של המערער, כאשר בעבר היו לו אחוזי נכות רפואית נמוכים יותר ונקבע לו אי כושר מלא, כאשר לכאורה לא חל שום שיפור באף אחד מהפרמטרים שצוינו על ידי הועדה (להלן – פסק הדין).

3.הועדה התכנסה על פי הנחיות פסק הדין, שמעה את המערער ובאת כוחו, עיינה בפסק הדין ולהלן החלטתה –

"הועדה עומדת על החלטתה הקודמת כי התובע איבד רק חלקית מכושר ההשתכרות.

נכותו של התובע שניתנה ב – 11-10-09 עלתה אמנם ל – 80% וזאת בשל ניתוחי הקטרקט שעבר שבוודאי שיפרו את מצבו מבחינת הראיה אך נוספו לשיעורי הנכות הרפואית.

יש לציין כי במקביל, ליקוי הראיה שהיה בועדה קודמת ב – 6.8.08 בשיעור של 25% הפכה ל – 0% בועדות שלאחר מכן משום שכפי הנראה היה שיפור בראיה.

נכותו העיקרית של התובע הינה סוכרת על סיבוכיה כאשר הסיבוכים הינם קלים ופחותים משיעור של 30% כולל הפרשת החלבון בשתן והרטינופטיה.

שיעור נכות גבוה זה, ללא ספק, אינו משפיע על כושר ההשתכרות כלל וכלל.

הועדה התחשבה גם בגילו של התובע ועל כן קבעה לו אובדן כושר השתכרות חלקי ודחתה את הערר.

לסיכום: לאחר עיון בפסק הדין ובאופן מפורט בתיקו של התובע, שבה הועדה וקובעת כי במצבו ובגילו של התובע עם כלל הנכויות, הוא מסוגל לעבוד ובוודאי במשרה חלקית.

הועדה שבה ודוחה את הערר.

לציין, כי עורכת הדין הגישה בדיקת רופאת ריאות מ 23-11-11 כי לתובע הפרעה חסימתית קלה (COPD) ובאם אכן קיימת החמרה בנשימה, ניתן להגיש החמרת מצב."

4.לטענת המערער, הועדה נעולה בדעתה. קביעת הועדה כי נכויותיו של המערער הן בחומרה קלה, אינה סבירה ואינה מתיישבת עם אחוזי הנכות הגבוהים. בנוסף, החלטת הועדה עומדת בניגוד להמלצת פקידת השיקום, מיום 29.10.09. הועדה גם התעלמה מכך שבעבר נקבעה למערער דרגת אי כושר של 75%, זמנית עד יום 1.9.09 ומאז מצבו רק החמיר.

הועדה טעתה כאשר קבעה כי סיבוכי הסכרת הם פחותים מ – 30%. הועדה אף מערערת על קביעותיה של הועדה הרפואית, בהתייחסותה לניתוח הקטרקט שהמערער עבר. בכך נהגה בחוסר הגינות כלפי המערער.

נוכח קביעות הועדה, יש לקבל את הערעור ועל בית הדין לקבוע כי המערער איבד 75% מכושרו להשתכר.

5.לטענת המשיב, ההחלטה מדוע שיעור אי הכושר ירד, למרות העליה בנכות הרפואית היא ברורה וניתן לעמוד בנקל על הלך רוחה של הועדה. הועדה מציינת במפורש שהנכות בגין הסכרת על סיבוכיה אינה משפיעה על כושר ההשתכרות ואין קושי להבין את החלטתה. הועדה נדרשה לשקול שוב את עמדתה, תוך התייחסות לשינוי באחוזי הנכות הרפואית וכך עשתה.

בנושא העיניים, הועדה הסבירה את השינויים בנכות, בעקבות ניתוח הקטרקט שהמערער עבר. מדובר בקביעות רפואיות שאינן נושא הערעור. בנושא הסכרת, הועדה מציינת שמאחר שסיבוכי הסכרת הם קלים, הנכות בגינה עומדת על 65%, אחרת היה מקבל נכות נוספת בגין הסיבוכים עצמם, וזו ההגדרה של סעיף הסכרת.

הועדה ביצעה את הנדרש באופן מלא ואין טעות משפטית בהחלטתה. קביעת שיעור אי הכושר היא במסגרת שיקול דעתה המקצועי. בהתאם לפסק הדין, הדיון הוחזר לאותו הרכב של ועדה ואין מקום לטעון כנגד הרכב זה.

6.על פי הדין, "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר הינה דרגת נכותו הרפואית של הנכה המבטאת דרגת אי כושר אובייקטיבית לעבוד. מעבר לכך על הועדה לבחון את נתוניו האישיים של הנכה כגון יכולתו לעבוד בעבודה משרדית או בעבודת כפיים לאור כישוריו וההיסטוריה התעסוקתית שלו." (בר"ע (ארצי) 538/07 עדס – המוס לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (26.4.09); עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה- המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (15.4.04)).