ארביב נ' משרד האוצר/הרשות לזכויות ניצולי השואה

פסק דין

1.בעקבות דחייתה בידי המשיבה של בקשה להכיר בעוררת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, הוגש הערר שבפנינו. העוררת טוענת בו, כי הרשות לזכויות ניצולי השואה שגתה וקיימות עילות מספר להכיר בה כמי שנפגעה ממעשי הגרמנים בארץ מוצאה – לוב.

2.לבחינת טענותיה הקדימה הוועדה ועיינה בהצהרה שמסרה העוררת בשנת 2001. לפיה, מפחד ההפצצות שפקדו את ערי לוב ברחו העוררת ובני משפחתה ממקום למקום. האב נלקח למחנה העבודה בסידי עזאז והאֵם, שפחדה מחיילים גרמנים אשר התדפקו על הדלתות בתוּרם אחר נשים, ברחה עם ילדיה למערות שבמחוז גריאן. הפחד מהגרמנים, המשיכה העוררת וציינה בהצהרה, נבע גם מהידיעה על איסופם של יהודים בגריאן לקראת שילוחם למחנה הריכוז בג'אדו. בכתב הערר הוסיפה העוררת, באמצעות בא-כוחה, על האמור בהצהרה את התיאור כי האב נאסר בכוח, לנגד עיניה, עובר לשילוחו למחנה.

3.דא עקא, כי בעדותה בפנינו נשמעה גרסה שונה בתכלית ביחס לכל אחד מן האירועים הנזכרים. כך הוא, ראשית, באשר לנסיבות מאסרו של האב:

"לקחו את האבא. שאלתי את אמא שלי והיא אמרה הוא יבוא. אני לא זוכרת איך לקחו אותו, אבל פתאום מצאתי שאבא איננו. אבא נעלם לי" (פרוטוקול מיום 1.8.11, בעמ' 1, ש' 18-17).

על סיבת הבריחה לגריאן נשאלה העוררת בחקירתה הנגדית, וקשרה בדבריה את הבריחה לאֵימה מן ההפצצות להן הייתה נתונה עירה, הא ותו לא:

"ש. [כ]שברחתם מטריפולי לגריאן היו הפצצות בטריפולי?

ת. כן. ברחנו לגריאן.

ש. מה עשיתם כשהיו הפצצות?

ת. ברחנו לגריאן" (עמ' 2, ש' 10-7).

גם תיאור השהות בגריאן שונה בעדותה של העוררת ממה שנרשם בהצהרה ובכתב הערר. ביושר, השיבה העוררת לשאלות בא-כוחה כך:

"ש. האם זכור לך משהו בגריאן?

ת. בגריאן היו מערות, חולות. לא זוכרת. שמענו פצצות גם לא ראיתי אותם. רק שמענו. וזהו.

ש. היו יהודים שלא הכרתם בגריאן?

ת. אני מאמינה שכן.

ש. מאיפה הם היו?

ת. אני לא יודעת" (בעמ' 2-1).

דבר לא נאמר – חרף מאמציו הכנים של בא-כוח העוררת – על אודות פחד שאחז בעוררת או בבני משפחתה בגריאן, למראה יהודים המרוכזים שם לקראת שילוחם.

4.הנה כי כן, כל אותם פרטים שהודגשו בהצהרה ובערר – שאותם הגישה העוררת, כפי שצוין בהם, בעזרתם של אחרים – והקנו לתיאוּרֵיה את נופך הרדיפה הנחוץ לשם הכרה על-פי החוק, נעדרו לחלוטין מעדותה על-פה בפני הוועדה. לא נותר כל יסוד לתמוך בטענתה, כי היא זכאית להיות מוכרת כנפגעת מרדיפות הנאצים. עצם מאסרו של האב, שעל פשרו לא ידעה העוררת דבר והיא אף לא נכחה בעת שאירע, לא יוכל להקים יסוד שכזה. ההבדלים המהותיים בין הנפרשֹ בגרסאות השונות שהושמעו מעיבים על מהימנותן של אלו המוקדמות. הם מעוררים תהייה באשר לרקע הבקשה לקבלת תגמולים. הם שומטים את הבסיס לבקשה זו.

5.בנסיבות אלו, לא נוכל להיעתר למבוקש. אנו קובעים, כי כל שגגה לא יצאה תחת ידיה של המשיבה בהחליטה לסרב לבקשה, ובהתאם אנו דוחים את הערר.