אפל נ' אפנג'ר

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין

בפניי תביעה כספית שעניינה חוב אשר חייב הנתבע לתובע, שהינו סוכן נסיעות, בגין נופש אשר סיפק התובע לנתבע, בחג הפסח בשנת 2006.

בכתב התביעה טען התובע, סוכן הנסיעות, כי ביום 11/04/2006 הזמין ממנו הנתבע נופש לכל ימי חג הפסח באתר הנופש תולי באכזיב. המחיר שנקבע לתשלום היה 4,650 ₪. הנתבע מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו, אך ביקש לשלם באמצעות שיקים לכשיגיע לאתר הנופש. התובע טען כי הסביר לנתבע כי מבחינתו מדובר בעסקת כרטיס אשראי וכי כל תשלום בעייתי או חוסר הופעה שלו בערב החג, יגרמו להפעלת כרטיס האשראי. הנתבע הסכים לתנאי זה.

התובע טען כי ביום 12/04/2006, התקשר עימו הנתבע והודיע לו כי הוא הגיע לאתר הנופש, אך הוא מאוכזב מאוד מרמת האתר. לפיכך הציע לו התובע להתארח באתר נופש סמוך, אולם זאת רק ליומיים הראשונים של החג, שכן בהמשך החג לא נותרו חדרים פנויים במקום. התובע ציין כי הדגיש בפני הנתבע כי מדובר במחיר גבוה יותר, ובתגובה השיב לו הנתבע כי פרטי כרטיס האשראי שלו מצויים בידי התובע, וכי יוכל לפרוע ממנו את הפרש המחיר.

בתום היומיים בהם התאכסן הנתבע באתר הנופש החלופי, ומשנתבקש לשלם עבור האירוח, השיב הנתבע, לטענת התובע, כי לאחר שימצא לו התובע מקום חלופי – ברמת חמישה כוכבים – ישלם הנתבע עבור האירוח כולו. כאשר מצא התובע מקום אירוח חלופי עבור הנתבע במלון קיסר בטבריה, מסר לו הנתבע כי רק לאחר שיקבל בפקס אישור שאכן נעשתה עבורו ההזמנה ושולמה, יפנה את החדר.

התובע טען כי נציגו ששהה במקום, שינה בלא סמכות ובלא ידיעתו את ההסכם הכתוב שנערך בין התובע לבין הנתבע ואישר לנתבע, בחתימתו, כי לא ישתמש בכרטיס האשראי, וכן קיבל משותפו של הנתבע לחדר המחאות דחויות בסכום של 4,000 ₪ (במקום 4,650 ₪) למועדים שלאחר האירוח.

לאחר חג הפסח ביקש התובע מן הנתבע כי ישלם את ההפרשים כפי שסוכם מראש, ואולם הנתבע סירב לעשות כן.

התובע טען כי לאחר שנועץ בעו"ד הפעיל את כרטיס האשראי של הנתבע, ואולם כארבעה חודשים לאחר שהכרטיס חויב, פנה עוה"ד של הנתבע לחברת האשראי, והביא לביטול החיוב. מכאן התביעה שבפניי.

בכתב ההגנה הכחישה הנתבע את טענות התובע, וטען כי אמנם הזמין מהתובע נופש בתאריכים הרלוונטיים, ואולם הכחיש כי מדובר בעסקת אשראי, וטען כי במועד קבלת החדש חתם נציגו של התובע על כך שסוכם על תשלום בסך 4,650 ₪ אשר ישולמו בארבעה תשלומים.

הנתבע טען כי בערב חג הפסח אכן התקשר לתובע והביע באוזניו את חוסר שביעות הרצון מרמת חדר האירוח שקיבל, וכפיצוי הציע לו התובע את החדר באתר הנופש החלופי. הנתבע מכחיש כי התובע ציין באוזניו כי מדובר בסידור זמני, ליומיים בלבד, וטען כי רק לאחר יומיים של אירוח באתר הנופש החלופי הודיע התובע לנתבע כי עליו לפנות את החדר.

הנתבע טען כי התובע הוא שהציע לו לעבור להתאכסן במלון קיסר בטבריה למשך יתר ימי החג, וזאת כפיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו.

הנתבע הוסיף וטען כי ללא שפנה אליו, וללא כל הרשאה מצידו, חייב התובע את כרטיס האשראי שלו בסך של 5,718 ₪, וזאת נוסף על 4,000 ₪ ששולמו, וזאת תוך שהוא גובה ראשית את ההמחאות, ורק לאחר מכן פנה לחברת האשראי וגבה כפל תשלום.

רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

"נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].

נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).

לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.