אסיה נ' ארצי ואח'

פסק דין

בפני בקשה מטעם הנתבע 2 (להלן: "המבקש" או "המכון"), לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

המבקש הינו המכון הישראלי ליצוא ולשיתוף פעולה בין-לאומי, אשר התובע שימש בו בעבר כמנכ"ל. הנתבע 1, מר ארצי, שימש בעבר יו"ר המכון.

בא כוחו של הנתבע 1 הודיע כי הוא מצטרף לבקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על-ידי המבקש.

במבוא לכתב התביעה, מפרט התובע את טענותיו ולפיהן, הנתבעים, גרמו לכך שהוא יסכים לפרוש מעבודתו כמנכ"ל המכון, בתנאי הפרישה שהוצעו לו, ובתנאי שייחתם עימו הסכם ייעוץ לתקופה רצופה של 3 שנים בשכר של 20,000 ₪ (להלן: "הסכם הייעוץ"), ובסופו של דבר לא נחתם הסכם הייעוץ, למרות שעל בסיס המצג שהוצג בפני התובע ולפיו ייחתם אותו הסכם ייעוץ; הוא הסכים לפרוש מתפקידו כמנכ"ל המכון.

התובע טען, כי אלמלא אותה הבטחה, הוא לא היה פורש מעבודתו, וכי התברר לו בדיעבד, כי הכוונה להעבירו מתפקידו נבעה משיקול פוליטי וזר.

התובע טען כי כתוצאה מהתנהגותו ורשלנותו של יו"ר המכון ליצוא, הנתבע 1, ו"אחריותו הישירה ברשלנות ו/או עקב אחריותו השילוחית של המכון", נגרמו לו נזקים, "... בין כתוצאה מאובדן הכנסה כמנכ"ל המכון... ו/או עקב הימנעות ממציאת מקום עבודה חלופי ... וכן פגיעה בשמו הטוב..."

בסעיף 29 לכתב התביעה נתבעו נזקים ממוניים בגין אובדן הכנסה ובסעיף 30 נתבע סכום של 500,000 ₪, בגין פגיעה בשם הטוב.

תמצית טענות המבקש:

הסמכות העניינית והייחודית לדון בתביעה הינה של בית הדין לעבודה.

כתב התביעה מעלה טענות שעניינן יחסי העבודה בין התובע והמכון.

ההתרשמות מקריאת כתב התביעה היא שהכול סובב סביב יחסי עובד-מעביד שהיו בין הצדדים לתביעה, ובעיקר מה שלא הושג במסגרת המשא ומתן ביניהם, דבר שהוביל לסכסוך ולתביעה.

בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), כל הסכסוכים וכל הטענות הנובעים מיחסי עבודה יידונו בבית הדין לעבודה, בתקופת יחסי העבודה ולאחריהם, וזאת בהתאם למבחן 'העילה' ולא מבחן 'הסעד'.

כך נקבע בין היתר, בפסק הדין , ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3) 497 (להלן: "עניין פי.או.אס."); שם נקבע בסעיף ב (2) לפסק הדין:

"סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד אלא בחלק מהעניינים על-פי עילת התביעה, ובחלק מהעניינים על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת."

הרציונל להכרעה בשאלת הסמכות העניינית הינו שאין די ב"ניסוח" כתב התביעה על דרך של הפנייה לפקודת הנזיקין או לעוולות נזיקיות, וכי מקום שהעילה נובעת מחוזה העבודה – קיימת סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה.

המבקש מסתמך על פסיקה שדנה במקרים בהם הוגשו תביעות אזרחיות כגון, תרמית, רשלנות, כאשר בסיס התביעה היה כרוך ביחסי עבודה. בהלכות אלה נקבע שקיימות עילות תביעה שונות ומשונות שניתן לכלול בתביעה כדי לשלול, לכאורה, את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בתובענה.

המבקש מצביע על מאמציו של התובע לעשות הפרדה בין המכון לבין הנתבע 1, על מנת להפנות את טענותיו כלפי הנתבע 1 כנושא עיקרי באחריות כלפיו, על דרך הפנייה לפקודת הנזיקין; וכי מדובר בהפרדה טקטית בלבד, שכן, אין מחלוקת על כך התובע עצמו מייחס את הפעולות והמעשים של הנתבע 1 לפעולותיו של המכון – מעבידו, תוך הפרת מחויבויותיו של הנתבע 1 כלפי מעבידו.

תמצית טענות המשיב-התובע:

התביעה היא נגד יו"ר המכון, והיא מתבססת על עילת התרמית ועילת הרשלנות אשר בפקודת הנזיקין, ואילו עילת התביעה נגד המכון הינה תולדה של התנהגותו הפסולה של יו"ר המכון ומבוססת על עילות שבפקודת הנזיקין המייחסות אחריות לאדם או גוף משפטי הנושא באחריות למעשיו של אחר בנסיבות המפורטות בסעיפים 12-15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה").