אמל עלויה נ' הביטחון

החלטה

בפני בקשת המדינה – הנתבעת (להלן: "המבקשת") ליתן צו המחייב כל אחד מן המשיבים – התובעים (להלן: "המשיבים"), להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

טענות המבקשת

המבקשת האריכה בטיעוניה כאשר לשם הקיצור אומר, כי טענותיה העיקרויות של המבקשת הינן:

א. לתובענה אין סיכוי של ממש – משמע סיכויי ההגנה בתובענה זו הינם מצויינים, בשל כך שהפעולה שנערכה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", אליה נאלצו כוחות צה"ל לצאת בשל התקפות חוזרות ונשנות על אזרחי ישראל, הינה פעולה מלחמתית מובהקת. פעולה מלחמתית על פי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב – 1952 (להלן: "החוק"), מקנה חסינות מלאה מפני תביעת נזיקין זו.

ב. בתובענה זו צפויה המבקשת לשאת בהוצאות משפטיות בסכום עתק בשל מורכבות האירוע הנטען. המציאות בעת הלחימה, במסגרת מבצע עופרת יצוקה, מחייבת את המבקשת לבצע בדיקה פרטנית לגבי כל אחד מהנפגעים אשר עזבונם הוא בין המשיבים. ביחס לנסיבות האירוע, לפגיעה הנטענת ולשאלה, האם התרחשה באמצעות של ערפל קרב, העדר תיעוד כלשהוא במצורף לתובענה, על המבקשת לבצע בדיקה מעמיקה, מקיפה גם לשאלה, האם נפגעו משיבים שלא בלחימה, והדבר דורש עיון ובדיקה פרטנית שעלותן רבה וההוצאות הדרושות הינן כבדות מאוד.

ג. התובעים אינם אזרחים או תושבים של מדינת ישראל, אין בכוחם להצביע על רכוש כלשהוא השייך להם בתחומי המדינה. לכן, אם וכאשר תדחה התובענה לא ניתן יהיה להיפרע מהתובעים, או מכל אחד מהם, את יתרת האגרה. כמו גם את ההוצאות שייפסקו, אם יפסקו לזכות המבקשת.

ד. מגמת הפסיקה, כפי שהובאה ארוכות בבקשה, הינה לקבוע הפקדת ערובה בסכום שלא יפחת מסך 20,000 ₪ לאחד אחד מיחידי התובעים או לכל קבוצת עזבון. קביעת הערבון חיונית על רקע העובדה שלא ניתן לאכפוף גביית הוצאות משפטיות במצב השורר בשטח.

ה. תקנה 519 (א) מסמיכה את בית המשפט, כך על פי הפסיקה בשני מקרים, האחד, כאשר המשיבים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט ובשל כך תקשה גביית ההוצאות, והשני, כאשר אין בידי המשיבים להצביע על נכסים בתחום השיפוט שמהם ניתן יהיה להיפרע. העובדה שמדובר בתושבי רצועת עזה בהחלט מצדיקה קביעתה של ערובה.

טענות המשיבים

המשיבים מתנגדים לבקשה בשל הטענות הבאות:

א. הבקשה להפקדת ערובה נועדה לחסום דרכם של המשיבים מלברר את תביעתם לגופה משיקולים זרים. זכות הפניה לבית המשפט הינה זכות יסוד נעלה אף מעבר לזכויות היסוד (מפנה לפסיקה המצוטטת בתגובה). לטענת המשיבים, יש לבחון כל מקרה לגופו ולאור נסיבותיו המיוחדות לעניין עצם הצורך בהפקדת ערובה וכן לעניין גובהה.

ב. בתקנה 519 יש כדי לפגוע בזכות הקניין של המשיבים והשאלה היא, האם יש להצדיקו לאור סעיף 8 לחוק היסוד.

כפי שנקבע בפסיקה, הכלל הוא שאין לחייב בהפקדת ערובה והיוצא מן הכלל הוא, הטלת ערובה.

ג. הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה ובטרם הייתה מונחת בפני המבקשת תשתית ראייתית להוכחת עמדתה ביחס לנסיבות האירוע ובאשר לסיכויי הגנתה. בכתב ההגנה בסעיפים 34 ג' – ב', מציינת המבקשת עובדות חלופיות מאחר ואינה יודעת את העובדות לאישורן. מכאן, שאיננה יכולה להצביע על סיכויי הגנתה. המשיבים הינם אזרחים תמימים שנהרגו ו/או נפצעו על ידי כוחות צה"ל על אף שלא היוו כל סכנה לחיילים ולא נטלו חלק בפעולה צבאית.

דיון ומסקנות

תקנה 519 (א) לתקנות המסדירה את סמכותו של בית המשפט לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, קובעת:

"519 ערובה לתשלום הוצאות

(א)בית המשפט או הרשם, רשאי אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

התקנה איננה קובעת מבחנים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, אלא שבפסיקה נתגבשו כללים, מבחנים ועקרונות אשר ינחו את בתי המשפט בהפעלת שיקול דעתם.