אלרואי ידעי הודה במעשיו והורשע בהתנהגות פרועה במקום ציבורי, איסור כניסה לשדה המשחק, אלימות בספורט ועוד

הדרבי הוא תל אביבי,

זירת הפשע – בתל אביב – יפו,

המתלונן – מן המרכז,

ורק הנאשם – חיפאי.

מה אפוא, לתיק זה, ולחיפה? אכן, חידה היא לי.

נראה אפוא, שישנם רגעים בחייו של אדם, נאשם, שבהם הוא לוקה בהתקף של רגש לוקאל-פטריוטי, והוא רוצה – בכל מאודו – לחזור אל בית גידולו, אל העיר שעל הכרמל המוריק.

רוצה לחיפה? – יבושם לו.

סעיף 39 לחוק העונשין אינו נותן כלל שיקול דעת לבית המשפט ממנו מבקש הנאשם להיפרד לשלום, ושאלת הצירוף – אם כן, אם לאו – מונחת אך ורק לפתחו של בית המשפט אליו הוא מבקש לצרף התיק הנוסף, במקרה דנא – הלוא הוא בית משפט השלום בחיפה. הענין לא נתון כלל לשיקול דעת בית משפט השלום בתל אביב.

אני מרשיע אפוא את הנאשם בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי ס' 216 (א) (1) לחוק העונשין, בעבירה של איסור כניסה לשדה המשחק, לפי ס' 16 לחוק איסור אלימות בספורט, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש (2 עבירות), לפי ס' 380 לחוק העונשין ובעבירה של שימוש בכוח או באיומים בכדי למנוע מעצר, לפי ס' 47 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש).

רשמתי אפוא את הודייתו של הנאשם, ובנסיבות הענין, בכפוף לאמור לעיל, אין מניעה משפטית או חוקית - זולת ההרגשה כי התיק ונסיבותיו המיוחדות הוא תל אביבי, והוא "שייך" לתל אביב – מלצרפו בצפון. תחושות ו"הדבר הנכון שיש לעשותו" - לחוד, והחוק והסמכויות שעל פיו – לחוד.

אני מבטל אפוא את ישיבת ההוכחות הקבועה להיום, בהתאם לאמור לעיל, וקובע את התיק לתזכורת צירוף במעמד התביעה בלבד, על מנת לוודא ביצוע הצירוף, וזאת ליום 18.2.15 בשעה 09.00.