אלקרעאן נ' מדינת ישראל - הועדה המ חוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

בפניי בקשה "למתן הוראות" במסגרתה עותר המבקש לקבוע כי מניין 30 הימים שעמדו לביצוע צו ההריסה המנהלי שהוצא כלפי ביתו, הסתיימו ביום 14.11.10 וכי המשיבה אינה רשאית עוד לבצע את צו ההריסה לאחר מועד זה.

תחילתה של הפרשה בצו הריסה מינהלי שניתן ביום 20.4.2010 על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, בקשר עם מבנה המצוי בנ.צ. 216673/570668 [להלן: "הצו המנהלי"].

הצו המינהלי הודבק על ביתו של המבקש ביום 27.4.10 וביום 30.4.10 עתר המבקש בפני בית משפט זה, ובתיק זה, לביטול הצו המנהלי. ביום 4/5/10 דחיתי בקשת המבקש לביטול הצו המנהלי וביטלתי עיכוב הביצוע שניתן על ידי עם הגשת הבקשה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטתי נדחה (עפ"א 22732-05-10) ונקבע מועד לביצוע הצו החל מיום 23/5/10.

ביום 22/6/10 הגיש המבקש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וניתן עיכוב ביצוע נוסף, אולם ביום 15/9/10 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור ונקבע כי ניתן לבצע את הצו המנהלי החל מיום 15/10/10 ולמעשה עד ליום 14/11/10 (רע"פ 4806/10).

המבקש לא אמר נואש ופנה באפיק אחר של עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי (עת"מ 39073-09-10) וביקש, במקביל מבית משפט זה, עיכוב נוסף של הצו המנהלי. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 8/10/10 ועליה הגיש המבקש ערעור נוסף (עפ"א 17214-10-10) ובמקביל גם הגיש הליך ערעור נוסף לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב ביצוע צו ההריסה, ובית המשפט העליון הורה לעכב ביצוע ההריסה עד לדיון בערעור (רע"פ 7525/10).

ביום 20/10/10 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הערעור בעפ"א 17214-10-10 אולם עיכב ביצוע הצו למשך 7 ימים. ביום 9/11/10 ניתן פסק דין בעתירה המנהלית ובוטל צו העיכוב. אז הגיש המבקש ערעור נוסף לבית המשפט העליון ובמסגרת זו שוב עוכב הצו המנהלי עד שביום 18/11/10 נדחה הערעור ובוטל עיכוב הביצוע של הצו המנהלי (רע"פ 8273/10).

הבקשה שהוגשה לי כעת, הוגשה ביום 28.11.2010 ולפיה ביקש המבקש להצהיר כי מניין הימים לביצוע הצו הסתיימו כבר ביום 14/11/10.

לטענת המבקש, העובדה כי המשיבה לא פנתה לבית המשפט לערכאות כלשהן במסגרת 30 הימים הקבועים בסעיף 238א (ט)לחוק, משמע כי המועד לביצוע הצו חלף ואין המשיבה רשאית להוציא הצו לפועל.

דין הבקשה להידחות.

לא בכדי הבאתי לעיל פירוט כל ההליכים. המבקש נקט למעשה בשני משורים שונים שתכליתם זהה. כאמור, בתחילה עתר בפני שלוש ערכאות לבטול צו ההריסה המנהלי. הערכאה האחרונה דחתה בקשתו וקבע את המועד לביצוע הצו. ההליך הנוסף בו נקט המבקש אף הוא נועד לביטול צו ההריסה המנהלי [ועל כן התבקש עיכוב ביצועו], אולם אף הליך זה הסתיים לאחר 3 ערכאות בדחיית בקשת המבקש.

לטעמי, אף אם לא פנתה המשיבה בבקשה ספציפית להארכת מועד אין משמעות שאין עיכוב טבוע בהליך. חובת תום הלב, החלה באופן מוגבר על המשיבה מחייבת אותה שלא לבצע את הצו כאשר נוקטים הליכים שתכליתם לבטלו. חובה זו אינה רק על המשיבה אלא היא יוצרת השתק שיפוטי אצל המבקש, אשר נוקט באותם הליכים, תוך בקשה לעיכוב ביצוע הצו, מלטעון כי חלף המועד.

סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 קובע כי –

"בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב1)(3) לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר; ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן."

ההליך של העתירה המנהלית לא היה מכוון לביטול הצו ולכן אולי יתקשה לטעון שההחלטה האחרונה דחתה את הבקשה לבטל הצו. יחד עם זאת, תכלית החקיקה וסוגיית ההשתק השיפוטי מחייבים אותנו שלא ליתן פרס למבקש בגין ההליך שנקט בו, או שלא להעניש את המשיבה על שנקטה בתום לב ונמנעה לבצע הצו בתקופת ההליך של העתירה המנהלית. קל וחומר שעה שבמהלך  אותו הליך נמנע ממנה, על ידי בתי המשפט השונים, מעת לעת, ביצוע הצו.

כאשר המבקש נקט בהליכים שתכליתם מניעת ביצוע ההריסה, הרי שהליכים אלו עוצרים את מניין הזמנים [בג"צ 3713/06 טל השקעות ובניין בע"מ נ' מפקד פיקוד מרכז (פורסם באתר בתי המשפט)]. על כן, כאשר מסתיימים הליכים אלו, שוב מתחיל מירוץ הזמנים מחדש כאילו נדחתה הבקשה לביטול הצו במועד ההחלטה האחרונה.

סוף דבר:

נוכח האמור, אני דוחה בקשת המבקש.

לאור ההליכים בהם נקט המבקש, אשר מנעו מהמשיבה עד היום את ביצוע ההריסה, אני עושה שימוש בסמכותי לפי סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה וקובע כי מניין 30 הימים לביצוע צו ההריסה המנהלי, נשוא תיק זה, יחל ביום 26.1.2011.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 4,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום.