אלקובי נ' טננבאום

פסק דין

1.ענייננו בתביעה כספית ע"ס 31,000 ₪ בגין נזקים שגרמה הנתבעת כנטען לתובע. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות לפיו שכר התובע מהנתבעת את דירתה שברחוב ביאליק 4 טבריה (להלן: "הדירה") לתקופה מיום 22.1.06 עד יום 22.1.07. במעמד החתימה על החוזה שילם התובע כנטען לנתבעת סך של 4,100 ₪ במזומן, ומסר לה עוד 4 שקים כדלקמן:

שיק מס' 50291 ע"ס 4,100 ₪.

שיק מס' 50292 ע"ס 4,100 ₪ שתאריך פירעונו ביום 23.7.06 (להלן: "השיק הראשון").

שיק מס' 50293 ע"ס 4,100 ₪ שתאריך פירעונו ביום 22.10.06 (להלן: "השיק השני").

שיק מס' 50295 ע"ס 5,000 ₪ - שיק פיקדון (להלן: "שיק הפיקדון").

2.התובע טוען כי השיק הראשון חזר, ולכן שילם הוא את תמורתו לנתבעת במזומן, ואף החתים אותה על מסמך בו היא מאשרת כי היא קבלה מהתובע במזומן את השיק. התובע טוען כי הנתבעת לא החזירה לו את השיק הראשון פיזית, והעבירה אותו לצד ג', מינימרקט שביט, ואלו פתחו נגדו תיק הוצל"פ לביצוע השיק, שיתרת החוב בו עומדת ביום הגשת תביעה זו ע"ס 7,899.81 ₪.

3.התובע טוען כי הנתבעת לא הסתפקה בכך אלא הגישה לביצוע שני שיקים בלשכת ההוצל"פ, השיק השני וכן שיק הפיקדון, למרות שהוא לא השאיר חובות בנכס, ויתרת החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח ע"י הנתבעת עומדת ביום הגשת תביעה זו ע"ס 13,261.88 ₪.

4.התובע טוען כי הנתבעת הפרה את האימון שהוא נתן בה, ופעלה בחוסר תום לב, תוך ניסיון להתעשר על חשבונו.

5.הנתבעת מאשרת כי השיק הראשון הופקד בחשבון הבנק שלה, ולא כובד מחמת שחשבונו של התובע היה מוגבל. השיק הראשון אבד בבנק, ועל כך קבלה היא אישור מהבנק כי הוא אבד אצלם, ובאותו אישור הביע הבנק נכונות כי במידה ומושך השיק (היינו התובע) ישלם לנתבעת את תמורת השיק, יתחייב הבנק כלפי המושך של השיק, כי יפצה אותו במידה ויקבל התובע דרישה בעתיד מצד ג' לפירעון אותו שיק. הנתבעת טענה כי אינה יודעת כיצד הגיע השיק לצד ג', ואין הדבר באחריותה, היות והשיק אבד בבנק. היא מאשרת כי קבלה תמורתו מהתובע לאחר שהראתה לו את אישור הבנק כאמור לעיל. האישור צורף לכתב ההגנה.

6.לגבי שיק הפיקדון, טענה הנתבעת כי התובע השאיר אחריו בדירה שובל של חובות, לרבות ארנונה, מים וביוב, וצירפה לכתב הגנתה את חשבונות המים ארנונה וביוב על הדירה בתקופה בה שהה התובע בדירה.

7.לגבי השיק השני טענה הנתבעת כי השיק ניתן לתשלום דמי שכירות, והוא חזר מחמת שחשבונו של התובע היה מוגבל, והתובע לא שילם לנתבעת את תמורת השיק עד היום.

8.התקיים דיון בתיק בו שמעתי את עדויות התובע והנתבעת, וכן עדותו של חתנה של הנתבעת.

9.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על מצורפיהם, וכן לאחר ששמעתי את העדויות הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

10.תחילה יצוין כי נוהג פסול הוא כי התובע לא מגיש התנגדויות לביצוע השקים במסגרת תיקי ההוצל"פ נגדו, ומוצא לנכון להעלות את טענות ההגנה העומדות לו כביכול מפני השקים במסגרת תביעה זו. היה לתובע את יומו בתיקי ההוצל"פ, אך הוא בחר לא להתגונן מפני השקים במסגרת ההוצל"פ ולהגיש תביעה זו עם טענות ההגנה שלו. הסמכות לדון בטענותיו של התובע הייתה נתונה לראש ההוצל"פ בפניו נפתחו התיקים, ולא לבית משפט זה.

11.גם לגופו של עניין דין טענותיו של התובע להידחות. באשר לשיק הראשון, הוכח ע"י הנתבעת כי השיק הוכנס לחשבון הבנק שלה ולא כובד מחמת שחשבון הבנק של התובע ממנו נמשך השיק היה מוגבל. הוכח מאישור הבנק שצורף לכתב ההגנה כי השיק אבד בבנק, כך שאין כל אחריות לנתבעת על אובדן השיק או על העברת השיק לבעלי מינימרקט שביט שפתחו בגינו תיק הוצל"פ כנגד התובע.

12.יתרה מכך, אותו אישור מהבנק נמסר לתובע, ועל סמך אותו אישור הוא שלם לנתבעת את תמורת השיק הראשון בלי לקבלו פיזית בחזרה לידיו. בנסיבות אלו, ומשהתחייב הבנק כי יפצה את התובע אם יידרש בעתיד ע"י צד ג' לפרוע שוב את השיק, הרי הייתה לתובע הגנה מצוינת במסגרת תיק ההוצל"פ, אילו הגיש התנגדות כאמור. אילו נהג התובע כדרוש והגיש התנגדות בצירוף מכתב הבנק, היה קרוב לוודאי זוכה בהתנגדותו, ואז יכול היה לצרף את הבנק לתיק כדי שהבנק יפרע את השיק כלפי צד ג', אך כאמור התובע נמנע מלעשות כן, ובגין כך אין לו להלין אלא על עצמו.

13.באשר לשיק השני, הוכח בפניי כי השיק לא כובד מחמת שחשבון הבנק של התובע היה מוגבל. התובע לא טען או הוכיח כי שילם לנתבעת את תמורתו של השיק השני, לפיכך פעלה הנתבעת כדין עת הגישה את השיק השני לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

14.באשר לשיק הפיקדון, הוכח בפניי באמצעות המסמכים שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה כי התובע השאיר חובות ארנונה, מים וביוב, העולים ביחד על סכום שיק הפיקדון. עולה מאותם מסמכים כי הוראת הקבע שנתן התובע לתשלום תשלומים אלו חזרו חודש לאחר חודש, ולכן טענותיו כי פרע חובות אלו דינן להידחות. לפיכך בדין הגישה הנתבעת את שיק הפיקדון לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

15.לסיכום, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 600 ₪.