אלעביד נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר נמסרה לבעליו לאחר שאדם מטעמו נהג ברכבו כאשר הוא שיכור לכאורה.

אין מחלוקת כי רמת השכרות אשר נמדדה לנוהג ברכב הגיע ל- 870 (!) מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף וכן אין מחלוקת כי הרכב נמסר לנוהג בידיעתו ובהסכמתו של הבעלים.

לדברי ב"כ המבקש, אף שהבעלים עצמו פסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, זקוקה משפחתו לרכב שכן המשפחה עוסקת בחקלאות וללא רכב קשה מאד תפקודה.

חומר הראיות הועבר לעיוני תוך שהמדינה מתנגדת לבקשה הן בשל איכות הראיות והן בשל אי התקיימות ההגנות הקבועות בחוק.

דיון והכרעה –

קריאת חומר החקירה מראה באופן חד משמעי כי בידי המדינה ראיות לכאורה כי הנהג ברכב היה שיכור ברמת אלכוהול הקרובה לפי 4 מהרמה המותרת בחוק.

הנהג ברכב הודה כי שתה אלכוהול חצי שעה לפני הנהיגה ונתוני מדידתו על פניו תקינים לחלוטין.

המדובר ברמת שכרות המקימה מסוכנות כה חריגה עד כי כל טיעון אחר (גם לו היה תקף) אמור היה להידחות מפני הסכנה אשר יצר הנוהג ברכב אותו קיבל לידיו מהמבקש.

הטענה לפיה ביקש והסביר המבקש מהנהג שלא לבצע עם הרכב עבירות, אינה טענה רלוונטית.

אין בטענה סתמית זו משום התממשות אחת ההגנות הקועות בסעיף 57 ב של פקודת התעבורה.

בית המשפט העליון הגדיר בפרשת אמברם (רע"פ 1286/11 יעקב אמברם נגד מדינת ישראל) כללי ברורים לתחולת ההגנות הקבועות בחוק, ואף לא אחד מכללים אלה מתקיימים בתיאור העובדתי אשר נמסר על ידי ההגנה בפרשה זו (מה גם שטענות ב"כ המבקש לא הוכחו בכל דרך, לא על ידי תצהיר ולא על ידי עדות).

אני קובע כי לא מתקיימת כל עילה לביטול הודעת איסור השימוש אשר ניתנה כדין בפרשה זו.

אני מחליט לכן, לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: