אלמונית נ׳ פלוני ואח׳

בפניי תביעה כספית להשבת הלוואה, על סך 900,000 ₪, שהגישה התובעת נגד הנתבעים.

התובעת הינה אחותו של הנתבע 1.

הנתבעים, בני זוג נשואים לשעבר, שהתגרשו זמ"ז כדמו"י על פי הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני האזורי באשדוד ביום 29.9.2016.

בעניינם של הנתבעים התנהל בפניי הליך נוסף, שעניינו תביעת הנתבעת 2 לפירוק שיתוף בדירת הנתבעים, אשר על פי הסכם הגירושין, יש לבצע בגינה פירוק שיתוף דחוי, שלשיטת הנתבע 1 טרם הגיע זמנו וביצועו בעת הזאת, מנוגד לכוונת הצדדים ולהוראות הסכם הגירושין.

בטרם אתייחס לגופם של דברים, אעיר תחילה- התובענה אינה תובענה לסעד הצהרתי להורות שלתובעת מחצית מהזכויות בדירת המגורים הרשומה על שם הצדדים וזאת הגם שלדברי התובעת היא עותרת לקבל מחצית משווי הדירה בפועל.

בפניי תביעה להשבת הלוואה בלבד, אשר לדברי התובעת עמדה מלכתחילה על סך של 550,000 ₪, אולם בשעה שלדבריה הייתה הסכמה לא כתובה שבגין ההלוואה היא זכאית למחצית מערך הדירה לכשתימכר, לשיטתה סכום החזר ההלוואה צריך לעמוד על סך של 900,000 ₪.

בטרם אדרש לחלקה של הנתבעת 2 בחוב הנטען ומבלי שיהיה בכך כדי ללמד על מהות החוב הנטען והאם מדובר בהלוואה כפי טענת התובעת והנתבע 1 או במתנה כפי טענת הנתבעת 2 ובלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסקנה כלשהי אודות מהות התביעה, בשעה שהנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ונתן הסכמתו הפוזיטיבית לקבל התובענה במלואה (ראו סע' 18 לסיכומי התובעת וכן עמ' 26, ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.2021) ובשעה שלדברי הנתבע עצמו, ההלוואה הנטענת ניתנה לנתבעים בזמן החיים המשותפים ובעזרתה רכשו את דירתם (הרשומה על שמם בחלקים שווים ושבגינה ניתן אך עתה צו לפירוק שיתוף בחלקים שווים), ניתן בזאת פס"ד נגד הנתבע 1, על יסוד הסכמתו, בגין מחצית מגובה ההלוואה הנטענת, קרי על סך של 450,000 ₪.

לנוכח כך, להלן אדרש אך לחלקה של הנתבעת 2 בחוב הנטען;

העובדות שאינן במחלוקת: