אלמוג כ.ד.א.י. בע"מ נ' אב-עד אינסטלציה בע"מ

פסק דין

לא ביקשתי מענה מב"כ המשיבה.

בקשה זו מוטב הייתה שלא הייתה מוגשת מלכתחילה.

אני מודעת לכעסה של ב"כ המבקשת, אולם כעס זה אין לו כל מקום.

בימ"ש קמא הורה על תיקון כתב טענות ללא שקיבל את תגובת הצד שכנגד וללא צו להוצאות.

עם קבלת התגובה של הצד שכנגד, שינה בימ"ש קמא החלטתו, בהחלטה מיום 30.5.2010, והתנה את תיקון כתב הטענות בתשלום הוצאות בסך של 3,000 ₪, מבלי ששיווה לנגד עיניו כי כתבי הטענות כבר תוקנו והוגשו לבית המשפט.

לאור כך, הגישה ב"כ המבקשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 30.5.2010 ובית משפט קמא, בהחלטתו מיום 17.6.2010, דחה את הבקשה לעיון חוזר, תוך שקבע שהחלטתו מיום 30.5.2010 היא ההחלטה היחידה הקיימת בעניין ואין מקום לשנות ממנה.

עוד הוסיף בימ"ש קמא בהחלטתו, כי למותר לציין כי בסופו של ההליך ייקבעו ההוצאות תוך תשומת לב גם לפועלם של הצדדים בניהולו.

החלטה זו מיום 17.6.2010 היא העומדת לדיון בפניי.

תרעומתה העיקרית של ב"כ המבקשת היא, כי למעשה במצב דברים זה, בו התעלם בית המשפט קמא מהגשת כתב הטענות המתוקן בפועל לתיק בית המשפט והתניית הגשתו בתשלום הוצאות, מנע ממנה את הגשת כתב הטענות המתוקן. טענה זו, ככל שהיא נראית טענה השובה את הלב, אין בה מאומה, שכן אינה אלא טענה שנועדה לעקוף למעשה את ההחלטה מיום 30.5.2010 לתשלום ההוצאות, החלטה עליה לא הוגשה בר"ע.

לא היה כל מקום להגיש עליה בקשה לעיון חוזר, הליך שאינו מוכר כלל בתקנות סדר הדין האזרחי.

ההחלטה מיום 17.6.2010 מפנה להחלטה מיום 30.5.2010. לכן, הדרך הנאותה שעמדה בפני ב"כ המבקשת, הייתה להגיש בקשה להארכת מועד למילוי ההחלטה מיום 30.5.2010 ולא לתקוף את ההחלטה מיום 17.6.2010, שכל כולה למעשה תקיפת ההחלטה מיום 30.5.2010, עליה לא הוגשה כל בר"ע, כאמור.

ייאמר גם כאן כי אילו הוגשה בר"ע על ההחלטה מיום 30.5.2010, היה בימ"ש של הערעור דוחה אותה על הסף, שכן לפי צו בתי המשפט "סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור", התשס"ט – 2009, לא תינתן רשות ערעור בבקשה שעניינה הוצאות משפט.

בין כך ובין כך, לא מצאתי מדוע לא ניתן היה להמתין עם תקיפת ההחלטה מיום 30.5.2010 עד לסיום הדיון בהליך כולו, מה גם שבית המשפט קמא קבע כי עניין ההוצאות ייקבע בסופו של הליך בשים לב להתנהלות הצדדים.

הגם שאני דוחה את הבר"ע, סבורתני כי לאור המצב שנוצר, יש מקום להאריך את המועד לתשלום ההוצאות שנפסק בהחלטה מיום 30.5.2010 עד ליום 17.3.2011, וזאת בשים לב לכך כי כתבי הטענות המתוקנים הוגשו במועד שנקבע בהחלטה הראשונה.

הארכתי בהחלטתי זו ולא בכדי. אין זאת אלא כי הפוסל במומו פוסל.

ב"כ המבקשת, בפתח טיעוניה, ניסתה להבהיר ולהסביר את הגשת הבר"ע בכך שהיא מבקשת לפתור את ה"אנדרלמוסיה" שבבית משפט, בכך שמוגשות בקשות שאין להן מקום.

הגשת בר"ע זו אין בה אלא כדי הארכת הדיון שלא לצורך על ידי הגשת הליך סרק.

אשר על כן, אני דוחה את הבר"ע בכפוף לאמור לעיל, ומחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות הבר"ע ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל, וזאת ללא קשר לתוצאות ההתדיינות בהליך העיקרי.

סכום ההוצאות יועבר לב"כ המשיב מתוך הסכום שהופקד בקופת בית המשפט.