אלי אטיאס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

1. התובע, יליד 15.4.47, התחיל לעבוד אצל הנתבע (בנק לאומי לישראל בע"מ, להלן – הנתבע או הבנק) ביום 17.2.93, בהיותו בן 46, ועבד עד לפיטוריו, ביום 30.4.14, עם הגעתו לגיל 67.

התביעה הוגשה לבית הדין ביום 9.9.15.

תפקידו של התובע היה אחראי חדר כספות בסניף הראשי של הבנק בחולון. בין השנים 1993 -1995 עבד התובע כ"עובד ארעי/זמני". בתום שנתיים הוחתם התובע על "הסכם קיבוצי" (שלגרסת התובע הוא בגדר חוזה אישי) המחיל על עבודתו את הוראותיו של "הסכם הקשישים". התובע לא קיבל קביעות במהלך כל שנות העבודה אצל הנתבע.

2. התובע טוען בתביעתו כי ההסכם הקיבוצי מיום 18.2.80 המכונה "הסכם קשישים" (להלן – הסכם 1980 או הסכם קשישים) מהווה אפליה פסולה. הסכם הקשישים שולל מן העובד המבוגר מעמד של קביעות, בניגוד לזכות של עובדים אחרים, עליהם חלה חוקת העבודה של הבנק. כך גם נמנעו מן התובע הטבות של עובד קבוע, כולל קידום, מענק יובל, ימי חופשה ונופש, הטבות לידים, מענק שנתי, משכנתאות, הלוואות, ביטוחים וכו'.

3. לגישת התובע, תנאי העבודה הנחותים של הסכם הקשישים מהווים הפליית גיל אסורה לא רק בהתאם לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה) אלא אף בניגוד לתקנת הציבור ועל כן בטלים מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים).

התובע הוחתם על הסכם הקשישים אך ורק בשל גילו (הגם שהוא היה מתחת לגיל 55 בעת חתימתו).

4. התובע טוען בתביעתו כי הוא קופח בתנאי העבודה, על אף שהוא היה עובד מצטיין במהלך 21 שנים של עבודה. אף כי הבנק היה מעוניין ומרוצה מעבודתו, הוא סירב לקלוט אותו כעובד מן המניין. מי שהחליף את התובע בתפקידו היה עובד קבוע של הבנק.

5. ביום 8.4.13, תוך הפרת הסכמים קיבוציים ואף הסכם הקשישים (שלפיו ניתן להעסיק עובד בבנק עד גיל 72), ומבלי שנערך לו שימוע כדין, קיבל התובע הודעה מהבנק כי בחודש אפריל 2014, בהגעתו לגיל 67, תסתיים העסקתו. זאת, למרות שהוא ביקש להמשיך לעבוד עד הגיל שהובטח לו – 72.

6. לאחר מכן, התובע הוזמן לפגישה עם גב' הדס פרי, מנהלת כוח אדם במרחב השפלה של הבנק. התובע נדרש לחתום על ויתור זכויות ומשלא הסכים, נדרש הוא ואשתו שליוותה אותו, לצאת מן החדר באופן משפיל. לאחר מכן הוזמן התובע לפגישה עם עו"ד חנן הכט, ממונה על יחסי העבודה בבנק (להלן – מר הכט), אשר הציע פשרה שהתובע דחה.

7. ב"כ התובע טען כי חלות על הבנק נורמות של המשפט הציבורי; בהליך הפיטורים הפר הנתבע את הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וגם את הכללים המיוחדים החלים על גופים דו מהותיים, קרי, חובתו לפעול בהגינות מוגברת, בשקיפות ובשוויונות. כמו-כן, נטען כי הנתבע פגע בזכות הטיעון והשימוע של התובע בעת פיטוריו, שהיו פיטורים מפלים בשל גילו.

ב"כ התובע הפנה לפסיקה ישראלית וכן להוראות Age Discrimination in Employment Act (ADEA) האוסרות על שימוש בגיל כקריטריון בכל הקשור לעבודה.